ערוך השולחן יורה דעה שמז

קיצור דרך: AHS:YD347

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן שמז | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לעורר על מת שלושים יום לפני הרגל
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן שמז סעיף א

תנן בפרק ראשון דמועד קטן (ח א):

לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום.

ואיתא בירושלמי: איזהו עירור? מזכירו בין המתים, ולא יספדנו הספד בפני עצמו. הדא דתימא בישן, אבל בחדש – מותר. איזה הוא חדש? בתוך שלושים. ישן? לאחר שלושים.

וכתבו הטעם מפני דכשמת לו מת בתוך שלושים שלפני הרגל, כבר יש בלבו על מרירות המת, ולא נתוסף לו צער בשביל ההספד. אבל כשמת קודם שלושים – כבר נשכח לאחר שלושים בהגיע הרגל. ועתה כשיספידנו – יתוסף לו צער בהגיע הרגל. ולכן אסור להספידו. ואפילו יש לו מת שבתוך שלושים ומספידו, מכל מקום אותו שלפני שלושים אין להספידו.

סימן שמז סעיף ב

ובש"ס שלנו פליגי רב ושמואל בטעם המשנה. דרב אמר הטעם: כדי שלא יוציא המעות שהכין לרגל על ההספד. ולפי זה בחינם – מותר. ושמואל אמר: לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלושים יום. כלומר: דגם כשמעוררים הספד נמשך הצער עד שלושים יום. ולפי זה גם בחינם אסור. וממילא דכשמת בתוך שלושים – מותר, דגם בלאו הכי ימשך הצער בתוך הרגל.

והירושלמי סבירא ליה כשמואל. ולכן פסקו הרמב"ם והראב"ד כשמואל, אף דהלכתא כרב באיסורי. וכן פסקו הרא"ש, והטור והשולחן ערוך בכאן ובאורח חיים סימן תקמ"ז, עיין שם.

(ומה שכתוב בטור "ודווקא בשכר..." – טעות הדפוס הוא, עיין שם.)

סימן שמז סעיף ג

אבל הרמב"ן והרשב"א, וכן התוספות והסמ"ג, פסקו כרב. דכיון דהלכתא כרב באיסורי – לא משגחינן על הירושלמי. ויראה לי דכנגד זה יש חומרא לרב, דבשכר אסור אפילו כשמת לו מת בתוך שלושים, דזיל בתר טעמא. ובחינם מותר בכל גווני. וזהו כוונת רש"י במשנה, שכתב: "ולא יספידנו" – שאם מת לו מת בתוך שלושים יום לא ישכור ספדן... עד כאן לשונו. וכן כתב הרע"ב, עיין שם.

ולכאורה זהו נגד הירושלמי. אך דגם המה פסקו כרב, ולרב אין נפקא מינה כמו שכתבתי.

(הא דלא אמר הש"ס נפקא מינה זו, משום שרוצה לומר נפקא מינה אף על מת קודם שלושים, דבחינם מותר, עיין שם. ולפי זה צריך עיון על השולחן ערוך שהשמיט דעתם לגמרי. ורבים הם נגד הפוסקים כשמואל. ודייק ותמצא קל.)

סימן שמז סעיף ד

ולדעת המתירים כשמת תוך שלושים, אפילו מת קודם שלושים אלא שבאה לו השמועה תוך שלושים – גם כן מותר להספידו, שהרי צערו נמשך מיום השמועה, ולא יתוסף לו צער.

ודע שרבותינו בעלי התוספות כתבו שם, דאפילו לשמואל אין איסור אלא על ידי ספדן. אבל הוא עצמו שרי להספידו, דיותר מתאפק מצערו על ידי צעקה, וישמח לאחר זמן. עד כאן לשונם. ותמיהני שלא הביאו זה בשולחן ערוך. ונראה מפני שלשון הרמב"ם אינו יורה כן, עיין שם בהלכות אבל פרק אחד עשר ובהלכות יום טוב פרק שביעי. ולדינא צריך עיון.

סימן שמז סעיף ה

וכתב רבינו הבית יוסף באורח חיים שם, וזה לשונו:

ונראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא לפי מנהגם, שהיו הולכים להספיד מתיהם באמצע השנה לעורר בכי ויללה, שאותו הצער לא נשכח עד שלושים יום. אבל מה שנוהגים בזמן הזה, בתשלום השנה סופדים ומזכירים נשמתו – אף לדברי שמואל שרי... דאדרבא דעתם להפסיק על ידי כך אבלותם... עד כאן לשונו.

ולפי זה הדבר פשוט שהזכרות שלנו, שהשליח ציבור אומר "אל מלא רחמים" – אין בזה חשש כלל, שהרי גם ברגל האחרון מזכירים נשמות. וכן בכל שבתות השנה, לבד כשמברכים ראש חודש, דזהו תפילה ונודרים לצדקה בעדם.

וכן אין מזכירים נשמות כשיש ברית מילה או חתן. ורק בשבת שלפני שבועות ולפני תשעה באב, אף שמברכים החודש וגם יש מילה וחתן – מזכירים נשמות מפני שאז היה תוקף הגזרות בזמן הקדמון. ואומרים גם "אב הרחמים" מטעם זה. וכל זה תלוי במנהג (עיין באר היטב).