ערוך השולחן העתיד זרעים ט
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן ט | >>
ובו: כ"ד סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כדסעיף א
כתיב בפרשה תצא כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ד׳ אלקיך בכל מעשה ידיך ומשונה מצוה זו מכל מצות שבתורה שכל מצות שבתורה אין באים אלא ע"י זכירה כדכתיב וזכרתם את כל מצות ד׳ ועשיתם אותם ואם נשכח לא נעשה המצוה ומצוה זו היא להיפך שא"א לקיים המצוה רק ע"י שכחה והקב"ה זיכהו במצוה זו:
סעיף ב
ותניא בתוספתא (פ"ג הל׳ י"ג) מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים א"ל אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות שבתורה א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתינו זו שלא לדעתינו שאלו לא היה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו הרי הוא אומר כי אקצור וגו׳ למען יברכך וגו׳ קבע לו הכתוב ברכה והלא דברים ק"ו מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה המתכוין לזכות וזכה על אתת כמה וכמה. כיוצא בו ואם נפש כי תחטא ועשתה וגו׳ והביא איל תמים וגו׳ והלא דברים ק"ו ומה מי שלא נתכוין לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוין לחטוא וחטא על אחת כמה וכמה עכ"ל (דזה מיירי בספק חלב ספק שומן וחייב באשם תלוי):
סעיף ג
ולכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה ה"ז לא יקחנה שנאמר לא תשוב לקחתו עבר ונטלה אפילו טחנו ואפאו ה"ז נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזהו לאו הניתק לעשה ואינו לוקה אא"כ איבדו או אכלו ואינו בתשלומין כמ"ש בפאה ולקט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל אלו אין שינוי קונה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ ה׳ ע"ש וצריך להפריש מעשר על חשבון עצמו ע"ש:
סעיף ד
כתיב ושכחת עומר בשדה והך בשדה מיותר הוא דרשינן בספרי שם לרבות שכחת קמה כלומר בתבואה המחוברת דכשם שיש שכחה בעמרים כמו כן יש שכחה בקמה ואמרינן בירושלמי (פ"ד ה"ג) את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין ואת שאין לו שכחת קמה כגון עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור גם משכחת עומר אע"פ שבשעת העימור היה ישראל ואם היו ישראל ועכו"ם שותפין בשדה בארנו בסי׳ ד׳ סעי׳ י׳ ע"ש:
סעיף ה
ולפיכך כשם שיש שכחה בעמרים כך יש שכחה בקמה דאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים ויש בזה פרטים רבים ויתבאר לפנינו וכשם שיש שכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות ולמה למדנו שארי אילנות מזית ולא מכרם בארנו בסי׳ א׳ מן סעי׳ ד׳ עד סעי׳ ט׳ ע"ש:
סעיף ו
שכחה בעינן שהפועלים ישכחוה וגם הבעה"ב כדתנן (פ"ה מ"ז) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ובירושלמי שם ילפינן מקראי דכתיב קצירך ושכחת זהו הבעה"ב שהקציר שלו כי תקצור ושכחת הם הפועלים הקוצרים ואמרינן שם ר"ש אומר אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ושכחו בעה"ב (כצ"ל) אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וכן הוא בתוספתא פ"ג ולכאורה משמע דר"ש פליג והלכה כת"ק אבל הרמב"ם בריש פ"ה פסק כר"ש דס"ל דלא לאיפלוגי אתי (כ"מ) אבל לא ידענו מנ"ל לר"ש מקרא לדרוש כן (ער"ש שגורס בדר"ש גירסא אחרת ואינה מובנת כמ"ש במה"פ) וכן הטמון בקרקע או בדבר אחר הוי שכחה כששכחוהו דכתיב בשדה והוא מיותר לרבות את הטמון (סוטה מ"ה.) ואע"ג שהצרכנוהו לשכחת קמה כמ"ש בסעי׳ ד׳ תרי שדה כתיב קצירך בשדך עומר בשדה חד לקמה וחד לטמון (שם) (ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר"ש דתוספתא לשיטתו בסוטה שם דטמון לא הוי שכחה ע"ש ואייתר ליה חד שדך לדרשא דתוספתא ועל ר"י הוכרח הש"ס לומר שם בשדה בשדך לא משמע ליה ע"ש ולר"ש נאמר כמ"ש ודו"ק):
סעיף ז
איתא בירושלמי (ספ"ה) היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שכיחין עומרים במקום פלוני ה"ז שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת עכ"ל אבל בש"ס שלנו בב"מ (י"א.) מפרש להיפך דשכחת עיר הוי יותר שכחה משכחת שדה והכי אמרינן שם בשדה שכוח מעיקרו היי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ונבאר בס"ד (ובתוספתא פ"ג כבש"ס שלנו):
סעיף ח
מרש"י ז"ל מתבאר דשכיח מעיקרו מקרי כשהבעה"ב שכח קודם הפועלים ובכה"ג הוי שכחה גם בשדה אבל זכור ולבסוף שכוח כלומר שהבעה"ב הניחה שם מדעתו ולבסוף נשכחה ע"י הפועלין לא הוי שכחה אבל בעיר גם בכה"ג הוי שכחה והטעם פשוט דכשהוא בשדה בעינן שגם הוא ישכחנה אבל כשהוא בעיר אין לו שייכות בזה וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה שכתב היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינו שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא בעיר עכ"ל כלומר דבשדה בעינן גם שכחתך ולא בעיר הרי מפרש ג"כ דשכוח מעיקרו מקרי שכחת בעה"ב וזכור ולבסוף שכוח מקרי שכחת פועלין בלבד:
סעיף ט
אבל מדברי רבותינו בעלי התוס׳ שכתבו שם וז"ל זכור ולבסוף שכוח פי׳ זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו מקרי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלין זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מליאה עומרין יאמר יזכה לי שדי עכ"ל ולפי פירושם דזכור ולבסוף שכוח אינו אלא שבעת שכחת הפיעלין זכר אבל אח"כ צריך גם הוא לשכוח וזהו דלא כרש"י והרמב"ם דבעיר הוי שכחת פועלים שכחה אף כשהוא זכור אבל לדבריהם צריך אח"כ לשכוח גם הוא ואם לאו לא הוי שכחה (ולהתוס' יכולני ליישב דברי הירושלמי לדינא וה"פ היה עומד בעיר וכו' אינו שכחה כלומר לפעמים אפילו בעיר אינו שכחה כגון שלא שכח גם אחר הפועלים היה עומד בשדה וכו׳ ה"ז שכהה כלומר לפעמים אפילו בשדה שכחה והיינו כשהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין ודו"ק):
סעיף י
עמדו העניים בפני העומר ולכן שכחו או שחיפוהו בקש לא הוי שכחה כיון דהשכחה מחמת סיבה ודווקא כשזוכר את הקש (ירושלמי ורמב"ם שם) אבל אם אינו זוכר את הקש שהוא בגלוי ממילא דגם אם לא היה נחפה בקש היה שוכחו כשם ששכח את הקש והוי שכחה אפילו אם כולו מחופה בקש (שם) שהרי גם בסומא יש שכחה כמו שיתבאר וסומא הוי כמחופה בקש (שם) כמובן (ובזה תבין דברי הירושלמי פ"ה סיף הל' י ע"ש דלא כפי' הפ"מ דאכל השדה קאי כמ"ש בעצמו במה"פ והרמב"ם לא הזכיר כולו דממילא כשכתב חיפוהו בקש משמע כולו ודו"ק):
סעיף יא
תנן בפ"ו (מ"ב) העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים הוי שכחה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו אינו שכחה ויש שפירשו דה"ק העומר שהוא סמוך לגפה וכו' אע"פ שמונח אצל דבר המסויים וסופו שיזכרנו מ"מ הוי שכחה כיון שלא החזיק בו להוליכו לעיר אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו ושכחו אינו שכחה כיון שהחזיק בו אפילו לא הניחו אצל דבר מסויים (כ"מ מפי' הר"ש והרע"ב בפי' השני):
סעיף יב
אבל הרמב"ם מפרש דעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו ולא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר ושכחו והניחו אצל מקום מסויים כמו גפה וכו' הוי שכחה ולכאורה תמוה למה יגרע כשהניחו אצל דבר מסויים והסברא היא להיפך אמנם הענין כן הוא דהתורה אמרה ושכחת ע"י עצמך ולא ע"י דבר שגרם לך השכחה ולכן כשהחזיק בו להוליכו לעיר ולא הניחו אצל דבר מסויים ושכחו זה גרם לו ששכחו מפני שלא הניחו אצל דבר המסויים אבל כשהניחו אצל דבר המסויים ועכ"ז שכחו הלא השכחה מעצמו ולכן הוי שכחה (תוי"ט) וכל זה הוא לפי פי׳ הרמב"ם בפירושו למשנה (והוא פי׳ הראשון של הרע"ב):
סעיף יג
אבל מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ה דין ג' נלע"ד שחזר בו מפירושו וז"ל הרמב"ם שם כשהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה עכ"ל הרי שכתב אע"פ וכו' כלומר דבזה היה יותר ראוי לומר שאינו שכחה ודלא כסברא הקודמת ונ"ל דה"פ דאם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אע"פ שלא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם נטלו להוליכו ממקום למקום בשדה עצמו ולא להוליכו לעיר אפילו הניחו אצל דבר המסויים הוי שכחה דכל שלא החזיק בו להוליכו לעיר הוי שכחה והטעם דכיון שהחזיק
סעיף יד
סעיף טו
סעיף טז
סעיף יז
סעיף יח
סעיף יט
סעיף כ
סעיף כא
סעיף כב
סעיף כג
ולא אח"כ ולכן אם הגמר מלאכה אינו אלא בהולכה לגורן הוי שם השכחה ומה נקרא גמר מלאכה יתבאר לפנינו:
סעיף כד
איזהו מקום שהוא גמר מלאכה זהו מקום שדעתו לקבץ כל העמרים שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן ומקום שאינו גמר מלאכה נקרא המקום שמקבצים בו העמרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר (שם) ולכן המפנה ממקום למקום ומשם ולהלן העיקר תלוי בהפינוי האחרון שלשם נתקבצו כל העמרים יש שכחה וקידם לזה או אח"כ אין שכחה ואם המקום האחרון הוא הגורן הוי השכחה בהולכה להגורן: