ערוך השולחן אורח חיים תרע

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרע | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים והמותרים בחנוכה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תרע סעיף א

בבית שני, כשמלכו אנטיוכוסים הרשעים – גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם הקדושה, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם. ונכנסו למקדש ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והצירו לישראל ולחצום לחץ גדול; עד שריחם עליהם ד' אלקי אבותיהם והושיעם מידם, והצילם על ידי בני חשמונאים הקדושים והטהורים הכהנים הגדולים, מתתיהו ובניו, שנלחמו עם אנטיוכוס ויכלו לו.

והניצחון היה שלא בדרך הטבע, כי החשמונאים עם חבורת החסידים היו מעטים מאד, ואנטיוכוס בא עליהם בעם רב ובפילים הרבה וברכב ופרשים. אך ד' החפץ בעמו ישראל – מסר גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים. והזדים מישראל שנסתפחו לאנטיוכוס גם כן נהרגו, ונמסרו ביד עוסקי התורה. ואז נתגדל ונתקדש שם שמים בעולם, ואור התורה הופיע בעצם טהרתה, ושם ישראל נתגדל בעמים.

סימן תרע סעיף ב

וגמר הנס היה בעשרים וחמישה בכסלו. ועוד נס אחר הראו להם מן השמים, על ידי "נר מצוה ותורה אור". כדגרסינן בשבת (כא ב):

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בעשרים וחמישה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון, דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו אנשי אנטיוכס להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום – בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום יומים טובים בהלל והודאה.

סימן תרע סעיף ג

ביאור הדברים: שכשטיהרו את המקדש, והיו כולם טמאי מתים מהמלחמה, וטמא מת לא יכול לטהר רק אחר שבעה ימים בהזאת שלישי ושביעי, ויום אחד להכנת שמן טהור (בית יוסף). ועוד: שהיה שמן טהור בריחוק ארבעה ימים, ועד שילכו ויבואו יעברו שמונה ימים (ר"ן שם). ולא היה להם מה להדליק בהמנורה.

וכל הקרבנות של התמידים הקריבו, דקרבן ציבור דוחה את הטומאה. ולכן גם היו יכולין להדליק את הנרות שבמנורה מטעם זה, דגם הדלקת המנורה דוחה את הטומאה, כדתניא בתורת כוהנים פרשה אמור (סוף פרשה יג): "יערוך את הנרות לפני ד' תמיד" – "תמיד" אף בשבת, "תמיד" אף בטומאה. ורק דשמן היה מוכרח להיות טהור, דלא הותרה טומאה בציבור רק טומאת מת, ולא שארי טומאות, כמבואר בפסחים (סז א). והשמנים נטמאו מטומאות אחרות, ממגען וממשאן. וכל הזיתים נטמאו, עד שישיגו ממחוברים שאין מקבלין טומאה, ויעברו השמונה ימים.

ולכן כשמצאו זה הפך החתום בחותמו של כהן גדול, והיה מונח בעומק באופן שגם לא הסיטו אותו, דאם לא כן היו מטמאין בהיסט (תוספות שבת שם). ועוד: דאלו היו רואים אותם – בוודאי היו נוטלין אותו, שהיו מדמין שיש שם אבנים טובות (ר"ן שם). והקדוש ברוך הוא עשה להם נס, שאף על פי שלא היה רק ליום אחד – הדליקו ממנו שמונה ימים, עד שעשו שמן טהור. ולכן קבעו שמונה ימים להלל והודאה.

(עיין ב"ח, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות.)

סימן תרע סעיף ד

ואף על גב שהנס לא היה רק לשבעה ימים, דעל יום אחד היה בו להדליק, אמנם כיון שלא נדלק ממנו רק חלק שמינית – ממילא דהנס היה גם ביום ראשון (בית יוסף). ויש שכתב: לפי שביטלו מהם מצות מילה, שהיא לשמונה ימים (שלטי הגבורים בהגמ"ר שם). ויש שכתב: לפי שאז חינכו הבית מעבודה שביטל אנטיוכס הרשע (שם).

סימן תרע סעיף ה

והאמת כן הוא: דבמדרש איתא שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמישה בכסלו, ולא חנכוהו עד ראש חודש ניסן, שבו נולדו אבות. והקדוש ברוך הוא שילם לו בימי מתתיהו (מדרש זה הובא במהרש"א שם).

ולכן עשו כמו חנוכת המשכן, שהיו שבעת ימי המילואים, וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן על ידי אהרן ובניו, כמבואר בתורה. וכן שלמה המלך, בחנכו את בית המקדש, כתיב בדברי הימים (ב ז): "ויעש שלמה את החג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת", עיין שם. ולכן לזכרון קראו יום טוב, זה גם כן "חנוכה", מלשון "חנוכת המזבח" ו"חנוכת הבית". ויש בזה רמז גם ליום עשרים וחמישה: חנו־כ"ה (ר"ן שם).

ועוד טעם לזה מבואר בספר חשמונאי: לפי שעל ידי הגזרות – בטלו אז מלהקריב בחג הסוכות העבר, ובשמיני עצרת. ולכן לזכרון זה – עשו שמונה ימים חנוכה. וממילא כשהראו להם מן השמים הנס של הדלקה – הראום שהסכימו על ידם לעשות שמונה ימים.

(וזהו שאמרו בשבת שם: לשנה אחרת קבעום וכו', כלומר: אחרי שראו דמשמיא הוא דאסכימו על ידייהו לעשות שמונה ימים, על ידי השמן שהראו להם שדלק שמונה ימים. ולזכרון הנס הזה קבעו להדליק נרות בחנוכה, כמו שכתב הטור.)

סימן תרע סעיף ו

ובחנוכה אסור להתענות, לבד תענית חלום דמתענין אפלו בשבת ויום טוב. וצריך למיתב תענית לתעניתו, כבשבת ויום טוב.

ודע שיש מי שאוסר להתענות גם בערב חנוכה (ב"ח בסימן תרפו) מטעם שנתבאר בסימן תקעג: דאף על גב דבטלה מגילת תענית, מכל מקום בחנוכה ופורים לא בטלה, עיין שם. ובמגילת תענית גם לפניהם ולאחריהם אסור להתענות, אך בלאחריהם יש מי שאומר בגמרא דמותר, ולכן אין להחמיר. אבל בלפניהם – אסור. ויש מי שאוסר גם בלאחריו (שכה"ג).

אבל הטור והשולחן ערוך פסקו לעיל סימן תקעג ולקמן סימן תרפו דבין לפניהם ובין לאחריהם – מותר להתענות. דהא דלא בטלה מגילת תענית לעניין חנוכה ופורים – זהו בהימים עצמם, ולא לפניהם ולאחריהם, דלעניין זה גם בחנוכה ופורים בטלה.

ויש שמתענין ערב חנוכה תמורת ערב ראש חודש טבת שחל בחנוכה (מגן אברהם שם). ומי שנוהג כן לא ישנה מנהגו, ולכתחילה אין לעשות כן. וכל שכן שאין לגזור תענית ציבור, בין לפניהם בין לאחריהם (שם).

ומכל מקום מי שרוצה לסמוך על הטור והשולחן ערוך ולהתענות – מי יוכל למחות בידו? וכל לבבות דורש ד', ובלבד שתהא כוונתו לשמים.

סימן תרע סעיף ז

גם בהספד אסור בחנוכה. ורק חכם בפניו, דאפילו במועד מספידין אותו, וכל שכן בחנוכה. ויש אומרים שלחכם בפניו אומרים גם צידוק הדין, ויש חולקין בזה, ורק לדרוש עליו מותר (לבוש). ואין מתענין בו יארציי"ט, ולא יום החופה, רק תענית חלום כמו שכתבתי.

סימן תרע סעיף ח

חנוכה מותר בעשיית מלאכה. והגמרא שם שאמרה "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – לאו ימים טובים ממש הוא, אלא כלומר: ימי שמחה. והרי אפילו פורים לא קבלו יום טוב, כדאיתא במגילה, וכל שכן חנוכה.

אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות, ואין להקל להם (טור). דקצת מנס חנוכה נעשה על ידי אשה, בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחילה, כדפירש רש"י בשבת (כג א). ועוד בהמשך הזמן נעשה נס על ידי יהודית, שהשקתה את האויב חלב. ועל סמך זה יש מדקדקין לאכול גבינה בחנוכה, אף שלא היה זה בזמן נס חנוכה.

אבל אם נהגו שלא לעשות מלאכה כל היום – יש אומרים לבטל מנהגם, ויש אומרים שלא לבטל, ויש אומרים דיום ראשון ואחרון אין לבטלן (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואנחנו לא שמענו ממנהגים אלו, ונשי דידן רק בעת הדלקה אין עושות מלאכה.

סימן תרע סעיף ט

ריבוי הסעודות שמרבין בהם – הם סעודות הרשות. שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים, משום דגזירת המן היתה על הגופים: "להשמיד להרוג ולאבד" – לכך צריכין לשמח הגוף. אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה ומצות. ואף שזה גרוע מגזירת הגוף, מכל מקום סוף סוף הם גזירות הנפש, לכך צריכין לשמח הנפש בהלל, ותודה, וזמירות, ושירות ותשבחות, ואין להגוף עניין בזה (ומתורץ קושית הט"ז סעיף קטן ג).

ומכל מקום יש אומרים שיש קצת מצוה להרבות בסעודות. חדא: דשמחת הנפש תלוי קצת גם כן בשמחת הגוף, כמושג בחוש. ועוד: לזכר חנוכת המשכן, שקבעום למשתה ושמחה. וגם יש לומר שירות ותשבחות בהסעודות, ואז וודאי הוי סעודת מצוה.

אבל השוחקים בקלפים – עונשן רב, ובעונותינו הרבים נתפשטה נגע צרעת הזה בבית ישראל. אוי לנו שעלתה בימינו כך, וכמה מיני עבירות תלויות בזה! והוא רחום יכפר עון. ומי שביכולתו לבטלה – שכרו מרובה מאד.