לבוש אורח חיים תרע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש החור על אורח חיים · סימן תרע | >>

סימן תרע בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דברים האסורים והמותרים בחנוכה
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

בעשרים וחמשה ימים בכסליו מתחילין ימי חנוכה. והם שמונה ימים רצופין שאין מספידין בהם ואין גוזרין בהם תענית, משום הנס שנעשה בהן, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, שהכניסו בו ע״א ותקרובת ע״א מטמא באהל.

וכשגברה יד מלכות בני חשמונאי, שהוא היה יוחנן כהן גדול, ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד קטן של שמן שהיה מוצנע בקרקע באופן שהכירו בו שלא יכלו העכו״ם להסיטו, וחתום בחותמו של כהן גדול והיה ניכר בו שלא נגעו בו היוונים בשמן, כגון שנאמר שמא שפכו לתוכו שמן טמא, או שמא שפכו ממנו קצת וטמאוהו וחזרוהו ונתנוהו בתוכו. והם הכירוהו שלא הסיטוהו, כי ההיסט מטמא בעכו״ם, והחזיקוהו בחזקת שמן טהור להדליק בו את המנורה בבית המקדש והדליקו בו.

ולא היה בו שמן אלא כדי להדליק יום א׳. ומפני שהיו כל ישראל בחזקת טמאי מגע מתים, שהרי נגעו בהרוגי עכו״ם ועכו״ם מטמא במגע, ולא היה אפשר להם לתקן שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים לטהרתם, ויום אחד לכתישת זתים ותקונן להוציא מהן שמן טהור. ובין כך ובין כך הייתה נשארה המנורה בלתי דולקת, לולי שעשה להם הקב״ה נס, שהדליקו באותו פך שמצאו כל הח׳ ימים, עד שהיה להם שמן טהור.

לשנה האחרת קבעום ח׳ ימים טובים, לומר בהן הלל ולומר "על הניסים" בהודאה. שהרי בנס היה דולק כל הח׳ ימים, שאפילו ביום ראשון הכירו הנס, שראו בבוקר בעת הטבת הנרות שלא נשרף אלא דבר מועט מן השמן, והיה מן הראוי לפי המנהג הטבעי שיהא נשרף שיעור חצי השמן ויותר, שהרי הלילה יתירה על היום. ונעשה נס שעדיין היתה המנורה מלאה השמן.

וכי תימא, היאך עשו שהדליק המנורה, ולא טמאו את המנורה או את השמן בהסטת הפך? יש לומר שעירו את השמן על ידי עץ ארוך פשוט שאינה מקבל טומאה, וכן הדליקיהו על ידי עץ ארוך. וכי תימא, הרי המנורה היתה טמאה, שהרי טמאו היוונים כל הכלים? כבר אמרו חז״ל שעשו מנורה של עץ. ואף על גב שעשו לה בית קבול, ועל כרחך בשעת העשייה היו צריכין לנגוע בה, וכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה? איפשר היו להם סכינים טהורים שלא נגעו בהם אחר המלחמה, ותחבום בעצים ארוכים, ולא נגעו בסכינים, ועשאוהו בטהרה.

וקראום חנוכה ב׳ תיבות, חנו בכ״ה. ולשון חנו משמע שחנו מנסיעתם למלחמה, מלשון "ויסעו ויחנו", ולא מלשון שביתה ממלאכה, ולכך מותרים הם במלאכה. אבל מכל מקום נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד הנרות דולקות, להורות שהם אסרים להשתמש לאורן. כלומר, שמשום כך הם מונעות ממלאכה, כדי שיהא היכרא (וע״ל סימן תי״ו וסימן תרע״ג סעיף א׳), שלא ישתמשו לאור הנרות. אי נמי כדי שלא להסיח דעתן מזכר הנס, עושין לפחות אותה שעה כמו יום טוב. מכל מקום במקומות שנוהגים איסור מלאכה בכל היום, אין להקל ולהתיר להם, כיון שנהגו כן, שכל דבר המותר ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם כי היכי דלא ליתי לנצויי.

סעיף ב[עריכה]

ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה, כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה, ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס, שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד, רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחין לאמונתן. ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר. אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום.

לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה, כלומר, כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת חס ושלום, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו.

אבל בימי המן, שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות, שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם חס ושלום לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה.

הילכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות. ויש אומרים שגם בחנוכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות, וכן נוהגין באלו המדינות. והטעם, משום דבאותם הימים היה גם כן חנוכת המזבח שבמדבר. ונוהגין לומר זמירות ושבחות באותן סעודות מצוה. ויש אומרים שיש לאכול גבינה וחלב באותן סעודות, שהם מפילין שינה על האדם, זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.

סעיף ג[עריכה]

ואין מספידין בהן, שלא להסיח דעתם מהכנעת ועבודת השם יתברך, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב. לכך אין מספידין אלא לחכם בפניו. ואין אומרים צידוק הדין על שאר המתים, שלא להרגיל ההספד. אבל לחכם בפניו יש אומרים שאומרים גם צידוק הדין, כיון שמספידין עליו. ואין נראה לי, שהרי צידוק הדין הוא כמו תחינה ואין אומרים תחינה בחנוכה; אלא דורשין עליו אם בר הכי הוא. ומברין את האבל. ואין מתענין אפילו יום שמת בו אב או אם. ודין תענית חלום בחנוכה עיין לעיל סימן תקס״ה סעיף ה׳.