ערוך השולחן אורח חיים לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH034

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן לד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר הנחת הפרשיות לרש"י ולרבינו תם
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן לד סעיף א[עריכה]

סדר כתיבתן של הפרשיות, כבר נתבאר שהם כסדר הכתובין בתורה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע, "והיה אם שמע". ותניא במכילתא: כתבן שלא כסדרן – יגנוזו.

אבל בסדר הנחתן בהבתים – רבתה המחלוקת בין אבות העולם. דלרש"י במנחות (לד ב) והרמב"ם בפרק שלישי ככתיבתן – כך הנחתן בהבתים. בהשל ראש "קדש" משמאל המניח בבית החיצון, שזהו לימינו של הקורא העומד נגדו, ואחריו "והיה כי יביאך" בבית שני, ו"שמע" בבית השלישי, "והיה אם שמע" בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו של המניח ולשמאלו של קורא. והקורא – קורא על הסדר שבתורה. וכן בשל יד כן הוא.

סימן לד סעיף ב[עריכה]

אבל רבינו תם סובר דבהנחתם בהבתים "והיה אם שמע" קודם ל"שמע", וסדרן כך הוא: "קדש", "והיה כי יביאך", "והיה אם שמע", "שמע". וכשכותב – כותב "שמע" קודם "והיה אם שמע". וכן בשל יד כותב "קדש", "והיה כי יביאך", ומניח מקום כתיבת "והיה אם שמע" פנוי, וכותב בקצה הקלף פרשה "שמע", ואחר כך כותב על המקום הפנוי "והיה אם שמע".

והנה מחלקותם תלויה בסוגית הש"ס שם. וכתבו הרא"ש והטור שהגאונים רב שרירא ורב האי גאון סוברים כרבינו תם. ומנחו סימנא: הוויות להדדי, ושיני"ן לשיני"ן מבחוץ. כלומר: ההוויות הפרשיות של "והיה" – סמוכים זה לזה, "והיה אם שמע" אצל "והיה כי יביאך". והשיני"ן של "קדש" ו"שמע" מבחוץ אצל השיני"ן של תפילין. וכתבו שגם רבינו חננאל סובר כן, וגם דעת הראב"ד כן הוא בהשגות שם.

והברצלוני ייחס לטעות את השימושא רבה, שכתב סדר הנחתן כרש"י והרמב"ם. וזה לשונו:

וכן מצינו טעותא בהאי שימושא, שאין לסמוך עליו כלל מה שכתב ומשוי פרשה קדש... ושמע בביתא תליתאה, והיה אם שמע ברביעתא. דהא מילתא טעותא רבה, דהאי סידרא בכתיבתן. אבל הכנסתן בנרתיקן "שמע" בבית ראשון לצד ימין המניח, "והיה אם שמע" בבית שני, "והיה כי יביאך" בבית שלישי, "קדש" בבית רביעי...

עד כאן לשונו (בסוף רי"ף להלכות תפילין, עיין שם).

סימן לד סעיף ג[עריכה]

ובתשובת הרמב"ם (הובא בכסף משנה), כתבו חכמי לוני"ל להרמב"ם שתמהו על סידורו, והם מקובלים מהגאונים ובראשם רב האי גאון דהוויות באמצע. והשיב להם הרמב"ם, וזה לשונו:

זה שעלה בדעתכם בסידור הפרשיות... כך היה דעתי מקודם ככם. ותפילין שהיו לי במערב כך היו. וכך כתב..., ואותו חיבור הוא שהטעני, והטעה כל אנשי מערב... והרבה גאונים חלקו על זה, וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על זה. ואמרו כי הגאונים פתחו את התפילין של רב האי, והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחיבורי. ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל, היתה תפיליו שלו כמו אנשי מקומכם, וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם – השליך תפיליו ועשה על הסדר.
והראיה הברורה בדבר זה מה שאמרו ב"הקומץ רבה": והקורא – קורא כסדרן. כלומר: ...כסדר התורה. ונוסח זה לא היה בספרים שלנו, אבל הנה מצאתיה בנוסחאות הישנות...

עד כאן לשונו.

ופלא שהרא"ש והטור וכמה מראשונים סבירא להו דרב האי פסק כרבינו תם, והרמב"ם כתב שפתחו תפליו ואינו כן. ובמרדכי וכן בשארי ראשונים כתבו שנפלה הבימה שעל קבר יחזקאל הנביא, ומצאו תפיליו ופתחום, והם כסדר רש"י והרמב"ם. ועל כל פנים נראה שבין קדמוני קדמונים היתה מחלוקת בזה, וכל העולם תפסו כן להלכה. ואף המניחים תפילין דרבינו תם – מברכין רק על תפילין דרש"י ורמב"ם ומתפללים בהם, כאילו בת קול יצא דכן הלכה.

סימן לד סעיף ד[עריכה]

וכתבו הרא"ש והטור: דלפי שנחלקו בו גאוני עולם, ותפילין של אלו פסולים לאלו, דתניא (שם): החליף פרשיותיה, פירוש שנתן של בית זה בזה – פסולים.

ואמרו חכמים (ריש פרק עשירי דעירובין): מקום יש בראש להניח שני תפילין וכן בזרוע – לכן ירא שמים יוצא ידי שניהם. ויעשה שני זוגות תפילין, ויניח שניהם, ויכוין בהנחתם: "באותם שעשויים כתיקונם אליבא דהלכתא – בהם אני יוצא ידי חובתי. והאחרים – הרי הן כרצועות בעלמא."

ואין כאן משום "בל תוסיף", דזה אינו אלא כשעושה חמש בתים. ולא יניח שני הזוגות בכיס אחד, שהאחד מהם הוא חול ואסור לתתם בכיס של תפילין. אלא יעשה שני כיסין, וסימן לכל כיס שלא יתן של זה בזה. וכן היה נוהג אדוני אבי ז"ל, ורבו רבינו מאיר ז"ל. עד כאן לשונו.

והנה זה אפשר רק בתפילין קטנים מאוד. אבל בתפילין שלנו אי אפשר להניחם שתים בבת אחת.

סימן לד סעיף ה[עריכה]

ורבינו הבית יוסף כתב אחר שכתב דברי הטור, וזה לשונו:

ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד – יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויסלקם מיד, ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה. ויש אומרים שאם לא יוכל להניח בבת אחת – יניח של רש"י ויברך עליהם, ויהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפילה. ואחר התפילה יניח של רבינו תם בלא ברכה, ויקרא בהם "שמע", "והיה אם שמע". ולא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.

עד כאן לשונו. כלומר: דמקודם קאמר שאם אינו יכול להניחם בבת אחת – יניחם בזה אחר זה תיכף ומיד, ויכול לברך על איזה שירצה. לזה אומר "ויש אומרים...", כלומר: שיברך רק על של רש"י.

ולא יסלקם תיכף להניח דרבינו תם אלא אחר התפילה, והטעם מפני שהעיקר להלכה כדברי רש"י והרמב"ם.

(וכעין זה פירש הט"ז בסעיף קטן ג'. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ד' וסעיף קטן ה', שנדחק בדבריו. ונראה שלפניו היה הגירסא באופן אחר בשולחן ערוך. וכתב בסעיף קטן ו' דזה שכתבו שאין להניחן בכיס אחד – זהו כשלא התנה מעיקרא לתת שניהם. אבל בהתנה – שרי, עיין שם. וגם זה שכתב הבית יוסף דאין לעשות כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, האידנא נתפשטה בכמה מדינות שמניחין תפילין דרבינו תם, ואין בזה יוהרא. ויכול כל אחד לעשות כן, ותבוא עליו ברכה.)

סימן לד סעיף ו[עריכה]

אל יפלא בעיניך דכיון שתפילין של רש"י פסול לרבינו תם, ושל רבינו תם פסול לרש"י, ואם כן איך אפשר שגאוני עולם וחסידי הדורות וכלל ישראל בכמה זמנים לא יקיימו מצות תפילין, וברכתן היתה לבטלה חס ושלום?

ולכן אף שבחיבורים מן דינים והלכות אינו ראוי לכתוב דברים הנאמרים בלחישה, והנסתרות לה' אלהינו, ובפרט שבעונותינו אין אתנו שום ידיעה מזה; מכל מקום כדי שלא יפלא בעיניך נבאר מעט מהרבה, כפי הבנתינו בסייעתא דשמיא.

סימן לד סעיף ז[עריכה]

דע דבעל מגדול עוז שמיישב השגות הראב"ד על הרמב"ם כתב בענין זה, וזה לשונו:

כתב הראב"ד ז"ל: רבינו האי גאון אינו אומר כן... ואני אומר הרב המחבר מפרש כאשר קבל מרבותיו... ומצאתי לחכמי לוני"ל ששאלו..., והשיבם... והיודע סוד... ישכיל שיש לכל הדעות שורש וענף, ואלו ואלו דברי אלהים חיים...
וכבר העיר עלינו רוח ממרום ומצאנו מדרש נסתר ונעלם, והוכרחנו לשנות מה שהורגלנו והחזקנו בכסדרן. וכן נהגו רבותינו האחרונים...

עד כאן לשונו, כלומר: שמתחילה עשו כרבינו תם, ואחרי שמצאו המדרש הנעלם – הוכרחו לשנות ולהניח כסדרן כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל.

סימן לד סעיף ח[עריכה]

ולעניות דעתי המדרש הנעלם הזה הוא בזוהר פנחס (דף רנ"ח ע"א). דהנה בזוהר סוף "בא" אומר מפורש:

פרשה קדמאה "קדש"..., תניינא "והיה כי יביאך"..., פרשה תליתאה "שמע"..., ובגין כך "שמע" סמוך ל"והיה...".
פרשה רביעאה רזא דדינא קשיא "השמרו לכם..."

עד כאן לשונו, הרי מפורש כרש"י. וראיתי מי שדחה זה, לאמר דכוונתו על הכתיבה. אבל באמת אינו כן, כדמוכח מכל הענין שם דאהנחה קאי. והאמת כן הוא, ועל פי הזוהר ד"פנחס" יתבארו הדברים.

סימן לד סעיף ט[עריכה]

וזה לשון הזוהר שם:

תפילין דיליה כסדר הוי', דאיהו "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמע". אבל בעלמא דאתי הויות באמצע, דאינון ה' ה'...

עד כאן לשונו. והאריך בזה, עיין שם.

ולעניות דעתי בביאורו: דהנה בסוף פרק שלישי דפסחים אמרו חכמינו ז"ל שלעתיד לבוא יאמרו שם הוי"ה ככתיבתו. וזהו דכתיב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". מפני שאז יהיה ביטול היצר הרע, כדכתיב: "לא ירעו ולא ישחיתו", וממילא שגם הצרות יכלו כידוע.

ולכן עתה "והיה אם שמע" האחרונה, דבה כתיב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ואבדתם מהרה...". מה שאין כן לעתיד לבוא – תהיה "שמע" האחרונה, שבה כתיב אך אהבת ה', ואין בה עונש. וזהו שאומר הזוהר בפרשת "בא" פרשה רביעאה: רזא דדינא קשיא, כמבואר למבין. וב"פנחס" אומר דלעתיד לבוא הויות להדדי, כלומר: ששני "והיה" סמוכים זה לזה, משום דבאותיות "והיה" יש כל שם הוי"ה. ולעתיד לבוא יהיו זה אצל זה, דאינון ה' ה', כלומר הוי"ה הוי"ה, דכמו שנכתב כך נקרא.

ורמז יש לזה בהשינ"ן, ד"קדש" ו"שמע" שהם אצל השיני"ן דשל ראש, ויש בהם ביחד שלושה עשר ראשים כמנין "אחד", כדכתיב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ונמצא דלפי זה שניהם אמת לפי כוונת התורה. אלא דבזמן הזה יותר נכון כרש"י, מפני הטעמים שאמרנו. ולכן אמרה הברייתא "שמע" "והיה" – "שמע" משמאל, דעכשיו יתפרש מקודם "שמע" ואחר כך "והיה אם שמע". ולעתיד לבוא יתפרש "שמע" "והיה אם שמע" משמאל, כלומר: משמאל יהיה "שמע" ואחר כך "והיה אם שמע". והיינו ד"שמע" יהיה בסוף וההוויות באמצע.