עץ חיים/שער לב/פרק א
פרק א[עריכה]
אחר שנתבאר ענין ישראל ורחל ויעקב ולאה, נבאר עוד עניינם וגם הארות רבות אחרות שיוצאות מז"א לחוץ והם: בחינת ב' המטות מטה האלהים ומטה משה ודור המדבר מה עניינם. וענין יעקב ועשו. וענין הערב רב שנתערבו בדור המדבר. וענין ג' מתנות באר ומן וענני כבוד. וענין המרגלים ויהושע וכלב. וענין ג' נקודות הנזכר פרשה תצוה בזוהר שהם ישוב וחורבה וג"ע הארץ. וענין אפרים בן יוסף ופעור וסלע:
והנה כבר נתבאר לך ענין ב' מיני מוחין שיש אל ז"א מן אבא ומן אמא מתלבשין תוך נה"י דאמא ותוך נה"י דאבא, ונה"י דאבא מלובשין תוך נה"י דאמא, ונה"י דאמא תוך ז"א עצמו.
גם נתבאר אצלינו כי יסוד דאמא נשלם בחזה דז"א לכן עד שם היו מוחין דאבא מכוסים תוך הנה"י דאמא ומשם ולמטה מתגלה יסוד אבא ולסבה זו יצאו שם חוץ לז"א ב' פרצופים, כי מיסוד אמא, ר"ל מאורותיה המגולין שנתגלו מן החזה ולמטה יצאה רחל מאחוריו שיעור מקום זה, ומלפניו יצא פרצוף יעקב גם כן כשיעור מקום זה, אלא שהוא מן היסוד של אבא שנתגלה עתה מן החזה ולמטה ומסתיים עד שיעור פי יסוד דז"א שוה בשוה.
ואמנם יש שינוי אחד ביניהם והוא: כי רחל היא דבוקה עם ז"א אחור באחור ממש בכותל אחד בין שניהן עד שצריך נסירה להפרידן ולהחזירן פנים בפנים, אבל יעקב אע"פ שעומד בפני ז"א מחציו ולמטה אינו דבוק עמו ממש ויש אויר פנוי ביניהם כמ"ש לקמן בע"ה.
וטעם הדבר בקיצור הוא, לפי שרחל היא נוקבא עיקרית דז"א, והנה היא "אספקלריא דלית בה (נהורא) מגרמה כלום" כנודע, ואינה נתקנה אלא ע"י ז"א בעלה, ולולי שתחלה היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו בתכלית הדיבוק וקישור לא היה חושש אחר כך לתקנה ולהאיר לה כל הצורך, אבל ביעקב לא הוצרך ענין זה דלא שייך ביה האי טעמא.
ושורש ביאור ענין זה: כי הנה אבא עיקר הארתו הוא ליעקב כמ"ש אצלינו על פסוק "ויקם עדות ביעקב", כי היסוד דאבא אשר בתוכו הדעת של זעיר אנפין הנקרא 'עדות' הנה 'הוא ליעקב' ועיין שם. ואמנם מה שמאיר בז"א הוא דרך העברה בעלמא, ולכן אין יעקב צריך להדבק עם ז"א בכותל ומחיצה אחד בלבד בין שניהם אלא ברחוק. וזהו סוד "מרחוק ה' נראה לי", וביארו בזוהר בהרבה מקומות כי "מרחוק" הוא חכמה, כמ"ש פרשה בהעלתך ובפרשה שמות על פסוק "ותתצב אחותו מרחוק", כי כל אורות אבא הם מרחוק ולא מקרוב. אמנם האורות אמא הם לז"א ורחל ביחד, כי החסדים ניתנין לז"א וגבורות לנוקבא ושניהם יחד דבוקים ביסוד אמא, לכן גם זו"ן שמקבלין הארתם דבוקים יחד. ובפרט על מ"ש במ"א כי בעת היותם דבוקים אחור באחור מן הגבורות דאמא לבדם נעשה להם כותל אחד לשניהם, חציו לז"א בעוביו של כותל וחצי עובי הכותל לנוקבא, כי הם כולם בחינת גבורות לבדם. אבל בעת הנסירה להחזירם פנים בפנים כתיב "ויסגור בשר תחתינה" וביארו באדרא דף קמ"ב: "ובאתרהא שקיע רחמי וחסד", פירוש: נעשה הכותל שלו מן החסדים כותל שלם לעצמו וגם לה כותל שלם לעצמה מן הגבורות, שגם חצי הכותל שלו של הגבורות ננסרו ונפלו וניתנו אליה, כנזכר בסוד השופר ובמקום אחר, ובביאור ברכת אבות של ראש השנה עיין שם.
ובזה נבא אל כוונתינו בענין שאר האורות היוצאין מן הז"א כנ"ל. כי הנה להיות יסוד דאבא המוציא את יעקב הוא ברחוק מן ז"א ואינם מתדבקים יחד עם היותן בחינת פנים דז"א נגד אחוריו של יעקב ורחוקים זה מזה, אם כן מוכרח הוא שבאמצע שניהם באותו אויר וחלל שביניהם יאירו שם הארה כל שהוא ואחר כך יאירו גם ביעקב עיקר הארה האמיתית כי הארה בצאתה מז"א מוכרח הוא שתכף בצאתה מאירה שם בסמוך ממש אל הז"א ואפילו אם אח"כ תתרחק ותאיר ביעקב לא מפני זה תתבטל אותה הארה ראשונה. אם כן מוכרח הוא שיש בחינת הארה א' מפסקת בין פני ז"א אל אחורי יעקב.
ובזה תבין טעם אחר אל מ"ש לעיל טעם למה מהאורות אמא יוצאות ב' נשים לאה ורחל באחורי ז"א ומאורות אבא אינו יוצא רק פרצוף א' של יעקב לבדו בפני ז"א. וזהו ט"א והוא אמיתי ועיקרי. כי הנה באמת הוא שגם אורות של אבא מוציאין לחוץ ב' פרצופים דרך פנים כמו שאורות אמא מוציאין ב' דרך אחור דז"א אלא ששם באחור יצאו א' למעלה עד החזה וא' למטה מהחזה אבל כאן שניהם יצאו למטה מהחזה והטעם הוא כנ"ל כי אין ראוי שיהיה פני ז"א מכוסים בלתי מאירין דכתיב "באור פני מלך חיים" וע"ש לכן שניהם יצאו למטה מהחזה.
וגם לטעם אחר הנ"ל כי להיות אורות אבא מהחזה ולמעלה סתומים בב' כסוים לא הוציאו שם שום בחינת אורות כלל אלא למטה מהחזה שנפסק יסוד דאמא ואין להם רק מסך א' לבד שהוא יסוד דאבא עצמו. ואע"פ שיש כאן עדיין מסך א' עכ"ז יש בו כח להוציא כאן ב' פרצופים ביחד לפי שגם אורות דאימא המגולין כאן בלי שום מסך כלל סייעו את האורות דאבא ונתנו בהם כח להוציא ב' פרצופים יחד כאן למטה אבל אורות דאמא בהיותן למעלה מן החזה אע"פ שגם שם לא היה להם רק מסך א' לבד לא יכלה להוציא ב' פרצופים שם למעלה רק לאה לבד. והטעם לפי שאין שם אורות אחרים מגולים לגמרי שיאירו בהם כמו שיש למטה אורות דאמא הגולים לגמרי המוסיפים כח באורות אבא להוציא ב' פרצופים במקום א' למטה.
והנה זאת הארה שאמרנו שמפסקת בין פני ז"א אל אחורי יעקב הוא בחינת לאה אשת יעקב כי כמו שיש לאה אחת באחור זעיר אנפין כך יש לאה אחרת באחורי יעקב ומבחינת לאה זו יצאו כל דור המדבר שיצאו ממצרים. ושלא נחליף בדברינו בין לאה ללאה לכן מכאן והלאה נכנה ללאה זו השניה שבאחור יעקב דור המדבר לסבה הנ"ל ובכל מקום שנזכיר דור המדבר הוא ענין לאה זו הב', וכבר זכרנו לעיל ובארנו שם קצת טעמים ע"ש. אמנם דור המדבר הזה, אחוריה הם נגד פני הז"א ופניה נגד אחורי יעקב, כי כמש"ל כי לאה פניה כלפי אחורי ז"א כן דור המדבר פניה כלפי אחורי יעקב :
ואמנם ענין יציאת פרצוף של דור המדבר אין כאן מקומו, אלא שאנו בארנו ענין כוונת תפילין של יעקב והקשר שלהם ותפלה של יד שהיא רחל אשת ישראל וקשר שלה, עיין שם כי שם נתבאר באורך. אך הענין בתכלית הקיצור הוא זה: כי הנה אחורי רישא דז"א יש חד קוצא דשערי ונמשך דרך האחור ומסתיים עד החזה כנגדו מן האחור כנ"ל ושם הוא מכה בגופא דז"א עצמו באחוריו מב' הצדדין ונכנס הארה זו בתוכו בכח ההכאה ובוקעת ויוצאת מגופא דז"א דרך פנים שלו ומשם מכה באחורי רישא דיעקב ונמשכת עד מצחו ופניו ושם נעשין בחינת תפילין של ראש של יעקב ומכח ההכאה גדולה חזר האור לאחוריו ומוציא קשר תפלה של ראש של יעקב הנ"ל. והוא נקרא בחינת "דור המדבר", כי כן לאה היא סוד קשר תפילין של ראש של תפילין דז"א. ואחר כך עוד חוזר האור לאחור ונכנסת תוך גופא דז"א ויוצא ממנו דרך האחור ושם יוצא עד מצח הפנים של רחל נוקבא דז"א ונעשה שם בחינת תפילין של ראש - רחל הנקרא תפלה של יד דז"א. והבן זה, כי בערך רחל נקרא תפילין של ראש, ובערך ז"א נקרא תפילין של יד כי היא ניתנת בזרוע שמאלי, כנזכר אצלינו בביאור כוונת תפילין של יד.
נמצא כי דור המדבר הזאת היא "לאה אשת יעקב" בסוד "ויעקב איש תם". כי כבר בארנו במקום אחר כי לאה נקראת תם לפי שהיא בחינת קשר תפלה של ראש דז"א ולוקחת הארה ד' אלפין מד' אהי"ה שיש בנצח הוד יסוד דאמא אשר בהם מלובשים מוחין דז"א מצד אמא כנ"ל לעשות מוחין שבה וד' אלפין הם גימטריא מד"ת כנזכר על "ומדת ימי מה היא", וכאשר תסיר הד' אלפין עצמם הפשוטים ששרשם בז"א ישארו בה כמנין ת"ם, כן הענין כאן ביעקב. לכן נאמר כאן "ויעקב איש תם" בעלה דת"ם כנזכר בזוהר שלח לך קס"ג ובכמה מקומות. נמצא כי פרצוף הזה הנקרא דור המדבר אינו נגמר תיקונו עד אחר כמה וכמה בחי' הארות:
הארה הא' הוא בתחלה כאשר יצא הארת יסוד דאבא דרך הפנים מחוץ לז"א להוציא את יעקב ואז קודם שיאיר ליעקב האיר במקום הזה הנקרא דור המדבר כנ"ל, כי תכף ביוצאו משם מאיר סמוך אל ז"א.
ואחר כך מתרחק יותר ומאיר ביעקב עצמו. ואמנם עיקר הארה זו היתה ליעקב כי זה כוונת האור להוציאו לחוץ אלא שדרך העברה בעלמא האיר במקום דור המדבר כנ"ל.
ואחר כך בעת הכאת קוצא דשערי באחורי גופא נגד החזה באחור ז"א כדי להוציא תפילין של ראש יעקב כנ"ל, גם הארה זו קודם שתגיע אל יעקב פוגע בזה המקום הנקרא דור המדבר. וגם זה הארה בעלמא ודרך העברה, כי עיקרה ליעקב, וכבר בארנו בענין כוונת תפלה של יעקב כי כשעוברת הכאת קוצא דשערי דז"א תוך גופא דז"א עצמו הוא שואב ולוקח עמו מן האורות הפנימים דז"א והם מנצח הוד יסוד דאבא, גם מנה"י דאמא מן פרקין אמצעים שלהם המלובשים בחג"ת דז"א ואז מוציאין הארה זו לחוץ אל יעקב, נמצא כי ביעקב יש קצת אורות נה"י דאמא וזכור זה היטב.
ואמנם כשאותה ההכאה של האורות כנ"ל חוזרין לאחור עד רישא דרחל כנ"ל, אז לוקחת הארה גם כן מן המוחין דיעקב ומוליך עמו הארה ממשית אל דור המדבר באחוריו (ואינה נגמרת עד אחר הכאה קוצא דשערי) ואז נגמרת ונעשית קשר של תפילין ואז כתוב עליה "ויעקב איש תם כנ"ל", באופן שאין דור המדבר נגמרת עד אחר הכאת קוצא דשערי דז"א.
ואל תתמה איך היא יותר קרובה אל ז"א ויעקב מרוחק מן ז"א. כי הנה היא עומדת שם באחור יעקב טפלה אליו ולוקח הארותיה מצד אחוריו של יעקב בסוד אור החוזר ועושה אותה בסוד קשר של תפילין כנ"ל ואין זו מעלה אלא גירעון.
ובזה יובן ענין דור המדבר. כי הם בני יעקב ואנו רואין כי הם קרובים אל ז"א יותר מיעקב אביהם. אבל הענין כי ודאי הוא שלא היו דור גדול כדור המדבר אמנם הם טפלים אליו לסבה הנ"ל כי הם יושבים באחוריו ויונקים מדרך ערפו כנ"ל. ועוד, כי מלבד טעם זה הנה יעקב אביהם תחלה ירש מקום שלו החיצון ההוא ואחר כך ע"י מעשיו נתעלה מדרגה אחר מדרגה עד שנעשה מרכבה לפני ולפנים אל הז"א עצמו אשר זהו סוד "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" והבן זה.
ודע כי כל נשמת אנשי דור המדבר כולם היו באים מזו הנוקבא הנקרא דור המדבר על שמם כנ"ל והיא אשת יעקב. והענין הזה הוא כי כבר נתבאר אצלינו בענין בחי' שיש בנוקבא דז"א שהיא רחל אשת ישראל ואמרנו כי אחר שחטא אדה"ר לא חזרו עוד פנים בפנים עד בנין בהמ"ק של שלמה אבל בזמן דור המדבר היו אחור באחור. והנה בודאי היא שזווג עליון לא נפסק אפילו בזמן דור המדבר. אמנם הענין הוא, דע כי ודאי שזו"ן היו אחור באחור בהיותן במדבר ולא היה בהם זווג כנזכר בזוהר פרשה תרומה, אמנם הזווג שהיה עשה אז בזמן דור המדבר היה בחינת יעקב ונוקבא הנקרא דור המדבר כנ"ל וכל הנשמות של דור המדבר כולם היו נמשכות מזוג זה ולכן נקרא על שמם.
ומזה תבין מ"ש בזוהר בהעלותך כי הדור ההוא כולם נכלין במשה כמ"ש "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו". והטעם לפי שכולן יוצאין מהארת יסוד אבא שבתוך ז"א אשר הוא נקרא בחינת משה כמבואר אצלינו שמשה הוא מיסוד אבא, ולהיות שיעקב ונוקבא הנ"ל שניהם נעשו מהארת יסוד אבא לכן הנשמות הבאות מזווג ההוא כולם נכללין במשה כי ממנו תוצאות כולם.
וזה שאמרו רז"ל על פסוק "כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו" - "שקול משה כנגד כל ישראל" כי כולם ניצוצין שלו.
גם זהו סוד שנקרא הדור ההוא בדברי הימים ובמלכים "דרדע" שפירש דור דעה, לפי שיצאו מהדעת של הז"א שבתוך היסוד דאבא שהוא בחינת משה ע"ה והוא נקרא דעת עליון.
והנה בספר הזוהר אמרו כי כל אנשי דור המדבר הם "מסטרא דיובלא". והנה יובלא היא אמא ולא אבא, ואם תדקדק תבין כי דברי הזוהר נכוחים למבין. כי לא אמר "מיובלא" אלא "מסטרא דיובלא", ר"ל מהצדדים דיובל. כי הנה אין בינה עצמה נקרא יובל אלא היסוד שלה לבד, וזהו סוד "על יובל ישלח שרשיו" שהוא הנהר העליון יסוד דאמא ושמו יובל.
והנה יסוד אבא מלובש בתוכו ומוקף מבפנים מכל צדדיו הנתון ביסוד אמא גם עניינו הוא כי אחר שנפסק יסוד דאמא בחזה דז"א שם בקצתו התחתון יוצא ומתגלה יסוד דאבא. וז"ש "מסטרא דיובלא" ר"ל מיסוד דאבא היוצא מקצה התחתון של יובלא שהוא יסוד אמא.
עוד ביאור אחר והוא: כי אף על פי שאמרנו שהם מיסוד אבא בהכרח הוא שבעת שיוצאין אורות אלו מתוך יסוד אבא מתערבין הם עם האורות של החסדים דאמא המגולין העומדין סביבות יסוד דאבא כנודע ואז יוצאין לחוץ מעורבין אלו באלו וגם הם בכלל דור המדבר אבל אינם מכל בחינת אמא רק מצד אחד לבד שהוא בחינת פנים. כי הנה כשנבקע יסוד אבא להאיר ביעקב הוא יוצא דרך הפנים של ז"א ואז פוגע בחסדים דאמא אותן שהם בצד הפנים לבד ושם מתערבין קצת נצוצין של החסדים ההם עם האורות היוצאין מיסוד אבא ויוצאין ביחד לחוץ להאיר ביעקב. וזהו סוד שהם מסטרא דיובלא כי גם בהם יש צד אחד וסטרא חדא מיובלא והוא צד הפנים כנ"ל ועיין לקמן.
גם ביאור אחר והוא: כי הנה החסדים המגולין דאמא הם סובבין ומקיפין את יסוד דאבא מהחזה ולמטה, ולהיות הארתן מגולה גורמים להרבות אורו ואז נבקע כל היסוד ויוצא האור לחוץ, וזה סוד "ונפיק מסטרא דיובלא", כי מכח היובלא המאירה בהם לכן הם יוצאין לחוץ כנ"ל.
גם נלע"ד ששמעתי פירוש אחר ממורי זלה"ה והוא: כי דור המדבר הזה נקרא לאה אשת יעקב כנ"ל, ואע"פ שזאת הלאה היא מן יסוד אבא, עכ"ז לפי בחינת לאה היא "מסטרא דיובלא", לכן אמר בלשון זה.
והנה עם זה המאמר יובן הטעם למה נקרא יעקב לשון בקיעה כי יעקב אותיות יבקע. וגם יובן ענין "יעקב יעקב פסיק טעמא" כנזכר באדרא קל"ח.
גם יובן ענין פסוק "ויהי אך יצא יצא יעקב" - ב' יציאות. והענין כי בחינת יעקב אינו יוצא אלא ע"י ב' בקיעות. א' - מסך (נ"א בקיעת) יסוד אבא עצמו. ואח"כ האורות בוקעים בקיעה שנית והוא כלי הגוף דז"א עצמו. ואלו הם ב' פעמים יעקב. וגם זהו ענין ב' יציאות הנ"ל הנזכר בפרשה.
גם יש פירוש אחר: כי הנה בהכרח הוא כאשר נבקע יסוד אבא יוצאין האורות תוך גופא דז"א מבפנים חוץ ליסוד אבא ואח"כ כשבוקעים גוף ז"א עצמו יוצא יעקב ב' מחוץ לז"א והרי הם ב' יציאות וב' יעקב.
והנה כאשר יעקב אבינו התחתון שבזה העולם התחיל לתקן מעשיו ועלה מדרגה אחר מדרגה ותחלה השיג להיות מרכבה לזה יעקב החיצון שהוא קדמאה בערך יעקב אבינו כי הוא היותר תחתון וקרוב אליו ואז לא הוי שלים ואח"כ עלה ונעשה מרכבה ליעקב פנימי שבתוך ז"א שהוא בתרא בבחינת ממטה למעלה ואז הוא שלים אבל בערך יציאות שלו למעלה הפנימי הוא קדמאה והחיצון הוא בתראה וגם בזה נתבאר ענין ב' פעמים יעקב וב' פעמים יציאה.
עוד יש פירוש ג' כי גם אחר צאתו מחוץ אל הז"א האורות שלו עושין ב' מסעות. הא' הוא בסוד דור המדבר שהוא קדמאה ליציאה לאו שלים. ואח"כ נוסע ועושה יעקב בעלה בתראה האמיתי שהוא שלים וגם בזה יובן ענין ב' יעקב וב' יציאות :
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |