עץ חיים/שער ד (הכל)
מתוך: עץ חיים/שער ד/פרק א (עריכה)
שער ד[עריכה]
פרק א[עריכה]
כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות י' ספירות, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו. אך לשכך האזן אנו צריכים לדבר דרך משל ודמיון. לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה -- אין הדבר רק לשכך האזן.
אמנם דע כי י' ספירות דאצילות הם ב' עניינים: הא' הוא התפשטות הרוחניות, והב' הוא כלים ואברים אשר העצמות מתפשט בהם. והנה צריך שיהיה לכל זה שורש למעלה לב' בחינות אלו, ולכן צריכין אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף.
והנה נתחיל ונאמר כי הלא האין סוף ב"ה אין בו שום ציור כלל ח"ו כמבואר. ואמנם כשעלה במחשבה לברוא העולמות לי' מדרגות (ע"י סדר), האציל והמשיך ממנו התפשטות אורות רבים להיותם שורשי האצילות (נ"א שרשים ומקוריים) להתאצל האצילות אחרי כן. והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה, כבר ידעת היות ד' יסודות לכל, והם: ראיה, שמיעה, ריחא, דבור. והם ד' אותיות הוי"ה. והם סוד: נשמה-לנשמה ונשמה רוח נפש.
ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך ואח"כ נתחיל לקודם אליה. ונאמר כי הלא נמשיל ונצייר האזנים כי יש בהם רוח דק בתוכם. והנסיון לזה כאשר יסתום האדם אזניו ישמע בתוכו קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכו. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם. וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם, כי אוזן להיותו סוד בינה, ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מחוטם. וכן הבל החוטם הוא יותר דק מהבל הפה שהוא למטה ממנו במעלה. אמנם אם נמשיל ונאמר דרך משל: כי מסוד האוזן נמשך ממנו הבל ורוח מתוכו ולחוץ, והוא סוד נשמה; והבל היוצא מחוטם -- סוד רוח; והבל היוצא מהפה הוא סוד נפש:
ועתה נבאר הענין. כי הבל האוזן נחלק לב' אזנים. והענין הוא כי הלא יש בינה ותבונה כנודע. לכן אזן ימנית הבל שלו הוא שורש נשמת בינה, והבל אזן שמאלית שורש נשמת תבונה. גם הבל החוטם נחלק לב' בחינות בסוד שורש יעקב וישראל; הימין ישראל, והשמאל יעקב.
אך הבל הפה הוא אחד, כי הוא נגד הנוקבא דז"א. ואע"פ שיש לאה ורחל, עם כל זה עיקר לאה מבחינת מלכות דתבונה [1] המתלבשת תוך ז"א כנודע, ולכן אינו נחשב רק לאחד. אך עם כל זה, כיון שהם ב' בחינות גם הבל הפה נחלק לב' -- עם שההבל הוא מקור א' שלא כדמיון האזנים והחוטם -- והוא כי בהיות הבל זה בגרון הוא סוד קול, וכשיוצא מחוץ לפה הוא סוד דבור, בחיתוך אותיות. הקול נגד שורש לאה, והדבור נגד שורש רחל. אע"פ שקול הוא בת"ת שהוא הז"א[2] -- עם כל זה שורש של שניהם הוא במלכות דתבונה[3], רק שקול נעשה נשמה לז"א[4] והדיבור נעשה נשמה למלכות (שהיא רחל), ושניהן מצד הפה שהוא סוד המלכות דתבונה.
והנה העינים -- שהם סוד ראיה שהיא החכמה -- הוא סוד נשמה לנשמה בסוד חכמה. ודע כי נר"ן מתלבשים תוך פנימיות הכלים שהוא הגוף. אך הנשמה לנשמה -- אין יכולת בגוף האדם לסובלה, ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף. וכשהוא מקיף את המוח (מדור הנשמה) -- אז הוא בחינת מקיף אל הנשמה; וכשהיא מקפת את הלב (שהיא מדור הרוח) -- אז הוא בחינת מקיף אל הרוח; וכשהיא מקפת לכבד (מדור הנפש) -- אז הוא מקיף לנפש; כי כמו שיש ג' בחינות אלו שהם נר"ן, כך הנשמה לנשמה צריך שיהיה בה בחינת ג' אלו, כולם בסוד אור מקיף.
אמנם הגלגולת, שהוא סוד הכתר, משם שורש לנשמה עליונה הנקרא "יחידה". וטעם קריאתה "יחידה" לפי שהיא מקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בחי' נר"ן כמו שכתבנו בנשמה לנשמה כנ"ל. כי הלא לא יש רק ג' בחינת נר"ן וכנגדם יש ג' בחינות אלו בנשמה לנשמה, אבל דוגמת הנשמה העליונה הנקרא יחידה -- אין למטה דוגמתה בחינת ד' כנ"ל, וכולה היא מציאות א'. וזהו סוד הנקרא "יחידה" לפי שאין דוגמתה למטה כנ"ל:
- ^ (נ"א זאת היא ו"ק דב"ן דז"א ממלכות דתבונה)
- ^ (נ"א בת"ת ז"א)
- ^ (נ"א עכ"ז שורשו במלכות בינה)
- ^ (נ"א לו"ק דב"ן דז"א)
</noinclude>
דרוש להרב גדליה הלוי[עריכה]
דרוש שכתבתי מענין שרשי אצילות של עצמות וכלים שנתהוו מאוזן חוטם פה ועינים בסוד ראיה שמיעה ריחא דיבור. זה מצאתי להר"ג הלוי.
כאשר האורות נתפשטו מאוזן וחוטם עד נגד הפה ששם התחברות כל ההבלים, ואז במקום שמתחברים יש לכולם בחינת נפש לפי שאין הבל האזן יכול להתחבר להבל פה אלא בריחוק מקום, וכן הבל החוטם (אלא שאין צריך ריחוק מקום כל כך כמו הבל האזן כדי להתחבר להבל הפה). ועל ידי הסתכלות העינים ובהכאה שהכה בהבל הזה נעשה הכלים.
ובהסתכלות זה יש פנימי וחיצון, כי יש בכל איברים פנימיות וחיצוניות, ונעשה כללות כליהם. ולפי שאין בראית עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד -- אינו נעשה אלא הכלים. והסתכלות ההוא גדול מכל הג' הבלים הנ"ל -- כי הראייה היא י', שמיעה ה', ריחא ו', דיבור ה' -- הרי ד' אותיות הוי"ה שהם חבת"ם חכמה בינה תפארת מלכות שהם נפש רוח נשמה חיה.
הראייה היא חיה, י' של השם הנקרא חכמה, כי חכמה עליונה מאירה דרך עינים אלא שאם היה יוצא הבל ממש דרך העינים לא היה אפשר למטה לקבלה. לכן לא נמשך ממנו אלא הסתכלות לבד, והיה בו כח לעשות כלים לג' בחינות אלו -- י' דנשמה בהבל אזן, י' דרוח בהבל חוטם, י' דנפש בהבל הפה. וזהו סוד "מרחוק ה' נראה לי". ומשאר הבלים אם היה יוצא מהם הסתכלות לבד דרך מסך כמו העינים לא היה כח בהם לעשות כלים.
וכל זה הוא דין -- בין בבחינת התפשטות ההבל, בין בהסתכלות הראות. וראיה זו גימטריה גבור"ה, ודבו"ר גימטריה רי"ו עם ד' אותיות. והסתכלות זה בא ומכה במקום שמתחברים ג' הבלים ביחד, שהוא בחי' נפש, וזהו "וירא אלהים את האור" כי "האור" הוא בחי' הבל אזן וחוטם שהוא בחי' נשמה ורוח, "את" הוא בחינת הפה שהוא נפש. ואז כשראה את הנפש -- אז "ויבדל אלהים", שהוא עשיית שרשי הכלים.
והסתכלות זה בדרך ישר עשה רושם (נ"א ראשים) בכל בחינה ובחינה, כי פגע בכל בחינה ובחינה מן ההסתכלות לבחי' הבל כתר בכתר. וכן על דרך זו נעשה כל רושם (נ"א ראשית) הכלים -- החיצונים באברים חיצונים, ופנימיים באברים פנימיים. ולא נגמר זה עד שהכה הסתכלות במקום שמתחברים ההבלים שהוא התפשטות ההבלים שהוא חיצונות שלהם, ומהכאת אור ההבל אל אור הסתכלות -- חזר אור הסתכלות בדרך אור חוזר ונעשה כלי בכל בחינה ובחינה לשאר (נ"א לזה) הגוף -- החיצונות לאברים חיצונים, ופנימים לאברים פנימים.
וכאשר שבהסתכלות -- כל הדבוק יותר אל שורשו הוא יותר עליון; כי כתר (נ"א הכתר) סמוך לעין יצאה אחרונה והמלכות יצאה ראשונה (נ"א הוא יותר סמוך לעין כו' כי המלכות); וכשמכה וחוזר אז כל בחינת הכלים שוין. [1] שאף שהיסוד היה מתפשט לפנים יותר מן המלכות, היה שוה אל המלכות, אף שהוא יסוד, שהרי נתפשט יותר, כי היסוד מרוב אורו על המלכות היה בו כח להתפשט יותר ואין בו מעלה יותר אל המלכות (נ"א כי היסוד למעלה אל המלכות) אלא מפני שזה התפשטות הוא בסוד אור חוזר שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו, אבל בבחי' הכלים עצמן הם שוים.
וכשחוזר האור ומלביש ההבל נמצא - כשהוא סמוך לפה, גדול הבל הפה מהבל האזן, כי הבל הפה הוא עתה סמוך לפה בבחינת ראש, והבל האזן עדיין הוא בבחינת שאר הגוף, עד שיעלה נגד האזן. ועיי"ש בביאורינו ענין היות[2] ב' נקבי האזן וב' נקבי החוטם וב' בחי' פה -- קול ודבור, שהם גרון ופה, והם בחי' לאה ורחל. ואע"פ שקול הוא בת"ת -- הענין הוא שמכאן נמשך מקיף (אל הדבור נ"א) מהקול אל הת"ת ומהדבור אל המלכות. ומה שלפעמים עלה ישראל לחכמה אע"פ שהשורש הוא[3] כאן בחוטם, והעינים הוא בחכמה -- עם כל זה עולה, כמאן דארח שעולה ריח ניחוח עד המוח, כי שם הוא חכמה. ע"כ:
</noinclude>
מתוך: עץ חיים/שער ד/פרק ב (עריכה)
פרק ב[עריכה]
אמנם סוד הקפה זו (שביארנו בפרק א) אינו מתפשט למטה, רק ממקומה היא מקפת, מלמעלה למטה כמ"ש בסוד אור מקיף. לכן תראה שלא נזכיר אנחנו רק מסוד הנשמה ולמטה לבד. אמנם תראה איך היותר עליון עתה מן המתפשטים הוא סוד הבל אזן, כי הוא מתפשט למטה בסוד הנשמה. לכן אנו אומרים תמיד "משל אחד כדי לשכך האזן" לבד, לפי שאין אנו מגיעים אפילו דרך משל רק עד האזן לבד, ולא יותר למעלה. ואפילו שם אינו רק "לשכך האזן", לכן אין אנו אומרים "לשכך את העין" וכיוצא בזה:
ודע כי בחינת אלו ג' הבלים כולם נמשכו עד כנגד הפה, ושם מתקבצים כולם. כי הבל היוצא מהאזן הוא מתקבץ נגד הפה, והוא נמשך מלמעלה למטה כנגד הזקן מב' צדדיו ונמשך עד כנגד הפה. וכן הבל החוטם נמשך דרך אותו ארחא שיש על הפה נגד החוטם, שהוא תיקון שלישי מי"ג תיקוני דיקנא. וכן הבל הפה נמשך דרך אותו ארחא שני הנקרא "לא החזיק לעד אפו". וג' הבלים אלו מתחברים למטה נגד הפה והם מתחברים בסוד נר"ן.
אמנם דע כי טבע של הבל היוצא מפה וחוטם וכיוצא -- דרכו להמשיך באורך לחוץ בכח. ואחר שהוא יוצא בקילוח, אח"כ מתפרש לצדדין, כנודע בחוש הראות. ובודאי (כי) אע"פ שהכל הוא הבל אחד, עם כל זה יש[1] חילוק בין קצת ההבל אשר הוא נגד הפה עצמו או החוטם, אל שאר ההבלים המתפשטים לצדדין. וטעם -- שההבל שהיא נגד הפה ממש הנה הוא דבק במקורו קשר אמיץ[2], ותמיד מגיע השפע אליו. וזהו הנזכר בספר הזוהר דאין סוף מטי ולא מטי, כי הוא תמיד נדבק באין סוף על ידי אותו קילוח ההבל היוצא מפה בחוזק ומכה תמיד. וזה קצת ההבל נקרא "פנימי", ושאר ההבל המתפשט נקרא "חיצון".
נמצא כי הבל [3] היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נקרא "פנימי" והיותר רחוק נקרא "חיצון". נמצא כי הבל זה הראשון הוא עצמות האור האין סוף ממש המתפשט לחוץ. ואפי' הבל המתפשט לצדדין אשר נקרא "חיצון" -- גם הוא מההתפשטות עצמו, רק שאינו דומה לראשון שהוא יותר פנימי, עם שהכל הוא הבל אחד. וענין זה הוא בג' הבלים הנ"ל.
ודע כי מהבל פנימי של האזן נעשה ממנו בחינת ראש לנשמה להיותו עליון קרוב יותר אל מוצא מקור ההבל. והבל החיצון המתפשט הוא בחי' הגוף לנשמה; כי כמו שיש בגוף עצמו החומרי בחינת גוף וראש -- גם בנשמה עצמה יש לה בחינת ראש וגוף. כי קצת מהנשמה מתפשט בראש אדם, וקצת אחרון היותר עב מתפשט בגוף אדם.
גם מהבל החוטם נעשה ב' בחינות אלו: ראש אל הרוח, וגוף אל הרוח, מפנימית וחיצונית; היותר קרוב אל החוטם הנקרא "פנימי" נעשה ראש, וחיצונית נעשה גוף. גם מהבל פה נעשה על דרך זה בחינות נפש של ראש ובחינות נפש של גוף. הרי ביארנו ענין נשמה רוח נפש.
</noinclude>
מתוך: עץ חיים/שער ד/פרק ג (עריכה)
פרק ג[עריכה]
הנה אחר שדברנו בפרק העבר איך נאצל מציאות נשמה רוח נפש מאוזן חוטם פה, הנה עתה נבאר מציאות הכלים שלהם שהם בחינת גוף אליהם.
אמנם כבר בארנו כי מבחינת הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה, אך אין הראייה סוד הבל הנמשך למטה כמו אוזן חוטם פה. והטעם, כי נשמה רוח נפש (שהם אורות אוזן חוטם פה) הם מתפשטים למטה, אבל הנשמה לנשמה (שהוא הסתכלות העין) אינה מתפשטת, רק נשארת במקומה בסוד אור מקיף כנ"ל, ואין בה זולתי הסתכלות דק מאד, והוא סוד הראייה. והסתכלות אכן אינו דומה כמו הבל אוזן חוטם פה אשר עצמותו נמשך למטה. לכן מסוד ראייה זו נעשה ל' כלים (שהוא הגוף). י' כלים להבל האזן הנקרא נשמה, וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח, וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש. אבל ההבל עצמו, שהוא האור הפנימי, אי אפשר להתפשט למטה לפי שבחינת הראייה נמשך מהעינים שהם יותר עליונים מכולם, לכן בראייה זו לבדה יצאו הכלים; משא"כ מאוזן חוטם פה, כי לא היה אפשר להאציל מהם שום מציאות אם לא מהבל היוצא מהם ממש.
ואמנם הסתכלות זו הוא כך: כי נמשכה הראייה זו בנר"ן הנ"ל ומחמת הסתכלות הזה בהם נעשה שרשי הכלים. וזהו "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל", כי נסתכל המאציל הנקרא "אלהים", שהוא אדם קדמון, באור הנפש הנקרא "את" (כי המלכות נקרא א"ת)[1]. וזהו סוד הנפש הנעשה מהבל הפה [שהוא עקודים]. אמנם הרוח ונשמה נקראים "אור", "א"ת האור", הוא הנפש עם נשמה ורוח. וכאשר הסתכל המאציל וראה בנפש הנקרא "את" [2] -- אז יצאו שרשי הכלים. וזהו "ויבדל", כי סוד הגוף [3] שהוא הכלי, הוא הנותן ועושה הבדלה וגבול וקצבה אל האורות.
ואמנם בסוד ראייה זו יש אור ישר ואור חוזר. כי מתחלה נמשך הראייה עד סוף בחינה עשירית של הנפש ואח"כ בחזרה למעלה היה מבדיל ונעשה בחינת הכלים [4] ומלביש את הנפש בכל חלקיה. ואמנם זה האור הישר היה בו כח לעשות כלים בסוד הראש שהם ג' ראשונות -- עם כל זה לא היה יכול להיות ניכר עד שפגע ראייה זו בנפש עצמו ובהפגעה שם (היה עושה ל"ג) הנה נגמר עשית הגוף אל הראש שהם ג' ראשונות. אך כלים אל הגוף שהם ז' תחתונות -- עדיין לא היה כח בראייה זו עד שתפגע בנפש הנפש עצמה, וע"י הסתלקות ב' מלמטה למעלה שהם אור העקודים ואור העין היה האור חוזר ומלביש את ז' תחתונות:
ונחזור עתה לבאר לבחינת נשמה. הנה כבר בארנו כי הנשמה מן האזן שהיא בינה. והנה שמיעה גימטריא תכ"ה-- ר"ת "כל הנשמה תהלל יה", כי מן האזן סוד הנשמה.
והנה אזן גימט' נ"ח. והענין כי כבר בארנו כי יש בינה ותבונה: בינה-- אהי"ה דיודין, אל"ף ה"י יו"ד ה"י; ותבונה היא שם ס"ג. אך עם כל זה ודאי כי גבוה מעל גבוה שומר. כי יש ס"ג הכולל בינה ותבונה למעלה מאהיה דיודי"ן הנ"ל אשר משם ס"ג זה ולמטה (נ"א ימשכו למטה) בינה אחרת של אהי"ה דיודי"ן ותבונה בשם ס"ג. וכ"ז למטה (נ"א למעלה) משם ס"ג העליון כנ"ל.
ונדבר עתה במציאות שם ס"ג זה אשר עם היותו למטה (נ"א למעלה) מאהי"ה דיודי"ן הוא כולל בינה ותבונה. ודע שיש חילוק בין בינה ותבונה ללאה ורחל. כי הלא אבא ואמא כחדא נפקין ושריין, וא"כ הוא, מוכרח כי החכמה ובינה יהיו שוין בקומתן. נמצא כי התבונה אינה מתחלת אחר סיום בינה רק יוצאת מהחזה של בינה עצמה; כמו רחל היוצאת מהחזה דז"א -- גם התבונה יוצאת מחזה דבינה. כי הבינה ארוכה בכל שיעור החכמה. משא"כ למטה; כי לאה מסתיימת בחזה דז"א ומשם מתחלת רחל.
נמצא עתה כי כמו שז"א הוא סוד יה"ו (שהם חכמה ובינה שלו -- י"ה, והגוף ת"ת שלו -- הוא ו', הרי כי ז"א הוא יה"ו) ואח"כ המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו, שהוא בנה"י שלו ושם הוא סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחינה רביעית שלו כנודע -- כן התבונה, אות ד' של הבינה, והיא ה' אחרונה שבשם. כי גם היא אין בה רק כללות נה"י דבינה אשר שם הוא ה' אחרונה. נמצא כי יה"ו הוא ראש והגוף של הבינה, ותבונה היא ה' אחרונה של ס"ג, שנאחזת בנצח הוד יסוד דבינה.
והנה נמצא כי שם ס"ג שכולל בינה ותבונה, הנה אותיות יו"ד ה"י וא"ו הם בבינה ואות ה"י אחרונה היא בתבונה. וגם דע כלל אחר כי כפי האמת, בענין הכמות, כ"כ גדול שיעור מהחזה ולמטה כמן החזה ולמעלה, א"כ היה ראוי שתבונה תהיה מחצית הבינה. אבל בענין האיכות אינה רק רביעית שהרי ג' אותיות יה"ו מהחזה ולמעלה ואות ה' אחרונה הוא מהחזה ולמטה. נמצא עתה כי יש ב' בחי':
- כי בערך האיכות נמצא התבונה היא רביעית של בינה.
- ובערך הכמות היא מחצית של בינה.
- גם יש מציאות אחר שלישית, והוא שכמו שלפעמים עולה רחל להיות בכל פרצוף ז"א, כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה ומתלבשת בינה בתבונה, והם שוות.
הרי שלשה מציאות: ( א ) או שוה כמו הבינה, ( ב ) או מחציתה, ( ג ) או רביעית.
והנה התבונה מתפשטת בז"א, שהיא מן האזן אל החוטם. וכבר ביארנו שתבונה היא ה' אחרונה שבס"ג. ושיעור סוד התבונה שלשה ההי"ן (שהם ה"י אחרונה דס"ג, וה"י גימטריה ג' ההי"ן כמנין ה"י). וה' השלישי מהשלשה ההי"ן אלו מתפשטת בז"א. והענין, כי הנה נה"י דתבונה מתפשטת בז"א, ונה"י הם שליש גופא, כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י. והנה נה"י הוא שליש של התבונה שהיא ה' שלישי מג' ההי"ן הנ"ל נתפשטה בז"א, ונשאר למעלה ב' ההי"ן. ומה שהיתה תחלה ה"י במילוי יו"ד, עתה נחלק המלוי לב' ההי"ן[5] ונשאר חצי למעלה וחצי למטה. ונשאר שם של ס"ג למעלה שלם, רק שה' אחרונה מלאה ה"ה כזה -- יו"ד ה"י וא"ו ה"ה.
אמנם סוד ה' השלישי הם ג' קוים נה"י שצורתה כזה ה המתפשטים בז"א. וזה סוד ה"ה שיש בנוקבא דפרדשקא שירדה מן האזן אל ז"א שהוא החוטם. והנה ענין ה' זו שירדה היה בחינתה ס"ג -- לפי שה' זו מתפשטת בו"ק דז"א (שהם כחב"ד ח"ג - הרי ו' ספירות), וצורת ה' זו הוא ד"ו (שהם גימטריא י') -- הרי י' פעמים ו' י' פעמים ו' שווה 60 -- גימטריא ס'. ועוד לוקחת יסוד שלה שליש של הת"ת דז"א עד החזה. ושיעור שליש מן י' -- הוא ג'. הרי בין הכל -- ס"ג. הרי מבואר ה' זו שהיא מתפשטת בז"א היא מציאות ס"ג עצמו.
ולעולם יהא בידך זה הכלל כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחינה שלימה במקומה ואין שום דבר נגרע למעלה וגם למטה יש לה כל הבחינה עצמה וכמ"ש בע"ה. והרי כי אות ה' זו שירדה למטה עשתה מציאות התפשטות של ס"ג למטה כנ"ל, לכן יש בז"א (דהיינו חוטם) שם של מ"ה שיש בו ג' אלפי"ן שהם ג' אהי"ה ג' אהי"ה שווה 63 שהם גימ' ס"ג.
גם דע כי הלא ה' זו צורתה ד"ו כנודע, כי הלא תבונה זו התפשטותה בו' ספירות דז"א כנ"ל. וכנגד הד' של ה' יצאה מכח זאת התבונה לאה מאחורי ז"א סוד ד' קשר של תפילין וכנגד ו' ספירות של הז"א. הרי כי ה' זו עשתה סוד ו' וסוד ד' שהיא לאה, שהיא ד', אחורי ו', שהם ו' ספירות ראשונים דז"א. אמנם בסוף ו' שבתוך הד' יש פסיעה לבר ואותו הפסיעה הוא כנגד אותו שליש של הת"ת -- הרי כי ו' עם הפסיעה לבר הם ס"ג שהם ו' ספירות (כחב"ד ח"ג, הרי ו') ושליש ת"ת עד החזה הוא הפסיעה לבר. הנה כשתסיר ה' זו משם ס"ג ישאר למעלה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה גימטריא נ"ח גימ' אז"ן:
- ^ שמעתי פעם רמז לדבר, כי סך כל האותיות מא' עד ת' -אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת- עולין אלף תצ"ה, וכאשר אֶלֶף הופך לאָלף נעשה תצ"ו כמספר מלכות - ויקיעורך
- ^ (עם האור ל"ג)
- ^ (הוא מובדל ועושה הבדלה ל"ג)
- ^ (ועושה בה ל"ג)
- ^ דהיינו ה"ה שעולין עכשיו עשר בלבד - ויקיעורך
</noinclude>
מתוך: עץ חיים/שער ד/פרק ד (עריכה)
פרק ד[עריכה]
אמנם כל נ"ח זה הוא בסוד התבונה שהוא סוד אזן כנ"ל. והענין שכבר ידעת שלעולם יש בחי' פנימיות וחיצוניות, שהנה ה' זו שירדה מס"ג הוא מהחזה ולמטה דתבונה עצמה, וכאשר נתפשטה וירדה למטה הנה חצי-עליון דתבונה (בכמות ולא באיכות כנ"ל) ירדה במקום שהיתה חצי-תחתון של תבונה, והחצי-תחתון של בינה עצמה ירדה במקום אשר (היתה) מתחלת התבונה שהוא חצי-עליון דתבונה, וחצי-עליון דבינה ירדה במקום חצי-תחתון של בינה עצמה -- הרי כי הכל ירדו למטה. נמצא שכל כללות שם ס"ג שהיתה תחלה בבינה ותבונה עתה ימצא הכל במקום שהיתה מתחלה ראש התבונה -- שהוא מחצי בינה ולמטה -- לפי שעתה בינה ותבונה הכל נמשך במקום הזה. ונמצא שכל זה יקרא "תבונה". וצריך שימצא בה' זו עתה כל שם ס"ג -- שהוא נ"ח כמנין אז"ן זה, וה' שירדה בחוטם. הרי ס"ג.
אמנם נבאר עתה איך הם נ"ח במספרם. דע כי כשאנו אומרים שה' נתפשטה למטה בחוטם -- אינו רק בחינת חיצוניות שלה (כמבואר אצלינו בסוד עליית התפילות). והנה נשאר למעלה פנימיות ה' זו, וחיצוניות ופנימיות הב' ההי"ן האחרים שביארנו (כי סוד התבונה הוא ג' ההי"ן שהם ה"י אחרונה דשם ס"ג, וחשבון ה"י זו היא ג' ההי"ן). והנה חיצוניות ה' השלישי ירדה בז"א ונעשה פנימיות אליו, ופנימיות ה' זו נשארה למעלה ונשארו גם ב' ההי"ן אחרות בסוד חצוניות ופנימיות.
והנה זו הפנימיות שנשאר מן ה' זו שירדה, צריך שתחזור להיות חיצוניות על חיצוניות של ב' ההי"ן העליונות אחרות שנשארו, ועתה נגדלת ה' זו שיעור ב' ההי"ן כדי להלביש אל ב' ההי"ן העליונים. נמצא כי ההי"ן אלו נעשו ד' ההי"ן, ב' בתוך ב' -- הרי עשרים.
נשאר עתה פנימיות ב' ההי"ן העליונה הנ"ל והם נעשו חיצוניות לחיצוניות אותיות וא"ו העליונה כנ"ל. כי הכל הולך אחר ההתחלה -- שכיון שירדה תחלה החיצוניות דאות ה' בז"א, עתה כל המדרגות צריכין לילך אחריה ולעשות התלבשות אחֵר חדש. והנה חיצוניות אות וא"ו נעשה פנימיות לפנימיות ב' ההי"ן, וא"כ צריך שיוגדלו הב' ההי"ן אלו שהם מספרם י' שיהיו במספר י"ג כמנין וא"ו להלביש אותם. הרי י"ג וי"ג -- כ"ו; וכ' הראשונים -- הרי מ"ו. נשארו עתה פנימיות וא"ו זו מגולה.
והנה אעפ"י שמן אות ו' ולמעלה נקרא הכל בינה כנ"ל -- עם כל זאת כיון דחיצונית וא"ו ירדה להתלבש בב' ההי"ן שהם של תבונה, ובסיבה זו נשארה אות וא"ו פנימית לבדה מגולה[1], לכן עדיין כל זה נקרא בסוד "תבונה"; ואז נעשה פנימיות של וא"ו זו חיצוניות למעלה, ויורדין ב' חלקים מן י' חלקים של י' דמלוי ה"י ראשונה של בינה, ויורד הפנימיות והחיצוניות (נ"א החיצוניות) שלהם ונעשה פנימיות לי"ג אלו. כיצד?
הנה ג' מי"ג אלו של הוא"ו, הג' עליונים מהם עולים ונעשו חיצוניות אל פנימיות ב' חלקי י' היורדין למטה להתלבש. ושאר הי' של הוא"ו הלבישו לחיצוניות בחינת ב' חלקי י' זו היורדין למטה. כי כך הוא שיעור ב' העליונות כג' חלקים של וא"ו הפנימית, ונשאר עתה חיצוניות הב' חלקים של י' בי' חלקים [2] של וא"ו הפנימים, וכל הי' נעשו כולם חיצוניות אל הב' חלקים -- הרי הם י"ב. ועם המ"ו ראשונים נעשה נ"ח.
וכ"ז הוא מכלל התבונה כנ"ל כי כל הורדת וא"ו הוא לצורך ההי"ן, לכן גם פנימיות וא"ו הנעשה חיצוניות אל ב' חלקים [עליונים] גם הם יקראו תבונה ע"ד הנ"ל. הרי מבואר איך כללות זה הוא נ"ח במספר אז"ן ועם ה' תתאה שנתלבשה בחוטמא הרי ס"ג בתבונה לבדה.
והטעם שאלו הב' חלקים עליונים של הי' החיצונים היו פנימיים אל כל הי' של הוא"ו -- הטעם הוא כי הלא כל מה שהיו שיעורם להלביש (נ"א לא) היו רק ב' לבד כמותם ונמצא שמה שנתוספו הוא ח' אחרים להשלים מנין י' של הוא"ו הנשארת, כי כל דבר עליון הוא גדול ככל מה שלמטה ממנו. והנה מה שנתגדל בתוספת שלמטה ממנו היה ח' חלקים, לכן גם היו"ד (נ"א) היא הוסיפה (נ"א הם הוסיפו) כמו כולם יחד ח' חלקים של תוספת, שהנה למטה פנימיות ה' תתאה גדלה ונעשה ב' ההי"ן הרי תוס' ה'. ואח"כ פנימיות ב' ההי"ן גדלו ונעשו י"ג כמו הוא"ו -- הרי שגדלו ג' חלקים; וה' ראשונים -- הרי ח'. וכנגדם היה כח בכאן להוסיף ח' אחרים.
ואל תקשה למה גם הוא"ו שהיא למעלה מן ההי"ן למה לא הגדילה והוסיפה בב' ההי"ן ה' חלקים אחרים כמו שהגדילו הב' ההי"ן בה' תתאה? כי התשובה מבוארת, כי לא היה צורך רק אלו הג' לבד כדי שיעשו י"ג כמנין וא"ו ולא הוצרכו להגדיל יותר.
ואולם אלו הח' חלקים עליונים הם סוד א"ז מאז"ן. והענין כי הנה ב' חלקים עליונים של וא"ו המלבישים לב' חלקי י' הנה הם ב' כנגד ב'. אך התוספת הם ח'. והנה אלו הב' כאשר תמשיך אורם בח' אלו, הנה החלק העליון ממשיך עד הז' והחלק הב' ממשיך עד הח'; כי להיותו למטה מן הראשון יש לו כח עוד להמשיך חלק א' יותר ממה שמתפשט העליון. נמצא כי ז' חלקים הראשונים של התוספת הם כלולים מאור[3] ב' חלקים העליונים, אך חלק השמיני אינו נמשך רק מן חלק הב' המתפשט עד שם. לכן אלו הח' נחלקים לב' חלקים, והם א"ז מאז"ן, והם ממטה למעלה; כי א' פחותה מן הז', וכן הז' מן הנו"ן בערך (נ"א בבחינת) אחר כמ"ש, כי הנו"ן הוא עיקר (עיין תחלת פרק הבא) שהם כ"ה כ"ה דיחודא דשמע ישראל.
והנה כבר כתבנו איך כל זה הוא מכלל התבונה, ולכן צריך שימצא בה עתה סוד שם ס"ג שהוא נ"ח עם ה' אחרונה ס"ג. אמנם ג' עליונים של וא"ו מהפנימיות שלו אשר נעשו חיצוניות אל הפנימיות ב' חלקים שירדו למטה בג' של הוא"ו כנ"ל -- אינם מכלל התבונה כיון ששרשם מן וא"ו שאינה מן התבונה וגם נכנסו בי' דמלוי ה"י דבינה עצמה, ולכן אינו מצטרף עם הס"ג. אמנם עם כל זה יש בחינה א' והוא כי עם כל זה חיצוניות של וא"ו זו נתלבשה בב' ההי"ן של התבונה כנ"ל לכן הם עדיין בכלל התבונה בבחינה אחת. והוא כי ג' חלקים אלו הנעשה חיצוניות לפנימיות ב' חלקי העליונים של הי' -- הנה הם במספר ה' חלקים, והם סוד ה' אחרת דוגמת ה' תתאה המתלבש בז"א. וה' זו אינה לא מבינה ולא מתבונה ונשארת בסוד מקיף אל כל התבונה שהם נ"ח; וה' תתאה מכולם -- הרי ס"ג. והרי עתה הם ה' לעילא וה' לתתא, נ"ח באמצעיתא. ואם תחבר נ"ח עם ה' תתאה יהיה ס"ג; וכן אם תחבר ה' עילאה עם נ"ח יהיו גם כן ס"ג.
וזהו סוד "אלה תולדות נח נח" ודרשו רז"ל נייחא בעלאין נייחא בתתאין . והוא מה שכתבנו בענין זה כי בהתחברות נ"ח למעלה בה' עלאה יהיה ס"ג, ובה' תתאה ס"ג, והכלל בעצמו שורש ס"ג -- הרי שלשה מיני ס"ג. ובפ' בתרא נבאר עניינם:
</noinclude>
מתוך: עץ חיים/שער ד/פרק ה (עריכה)
פרק ה[עריכה]
והנה לעיל פירשנו כסדרן והוא ממטה למעלה אז"ן. וכבר ביארנו טעם של א"ז מאז"ן. ועתה נבאר ן' מאז"ן איך הוא עיקרית מכל.
והנה הלא כאשר נמנה עיקר כל אלו אינם רק כ"ה. והוא:
- כי ה' אחרונה כבר ירדה למטה ולא נשאר בה רק ב' ההי"ן למעלה, ואותיות וא"ו-- הרי כ"ג.
- וב' חלקים מן י' דה"י עילאה שירדה תוך וא"ו-- הרי כ"ה, הוא כ"ה אתוון דק"ש.
לכן "שמע" הם לשון שמיעה להורות שכולם תלויים באזן. לכן "הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו", כי משם מציאותה. אמנם כ"ה אלו מוכרח שיהיה בהם פנימיות וחיצוניות -- שהם ן'. וזהו סוד "ויפן כה וכה", והם ב' יחודים -- שמע ובשכמל"ו[1] של ק"ש כנודע.
והנה אלו הם הנו"ן פשוטה של אזן שהוא עיקרית. וח' אחרים הם דרך תוספת. וגם הם נחלקים לב' שהם א"ז מאזן. ואמנם כבר ידעת כי הבינה היא י'[2] ספירות וכל אחד כלולה מי' -- הרי ק', סוד אותיות מ"ס שהם בבינה ותבונה, סוד ק' בגימטריה. אמנם כאשר תחבר כל החלקים אלו יהיה ק'. כיצד?
- ה' לתתא ונ"ח באמצע וה' עלאה -- הרי ס"ח.
- ואמנם נשאר למעלה בסוד הבינה חשבון ל"ג. כי הורדנו מן י' של ה"י עלאה ב' חלקים ממנו לפנימיות ג' הנשארים מן הוא"ו ונעשה ה' עלאה כנ"ל ונשאר למעלה בבינה יו"ד ה"י-- גימ' ל"ה; וכאשר תסיר ב' חלקים מהם נשארו ל"ג.[3]
- ל"ג וס"ח -- הרי ק"א.
הרי שכל בחינות אלו הם ק' עם הכולל. ואמנם כמו שביארנו שיש ס"ג א' למעלה בכללות הבינה ותבונה וכנגדה הוא בתבונה לבדה לפי שבה נתפשט אח"כ כל מציאות הבינה כנ"ל -- הנה גם בתבונה צריך שיהיו כל הק' ברכאן כנ"ל על דרך זה. והוא שכבר ביארנו סוד הנ"ח מה עניינם; והנה הה' המתפשטת בז"א הוא מ"ב; ונ"ח -- הרי ק'.
ועתה נבאר איך ה' זו מתפשטת למ"ב. והוא כי כבר הודעתיך כי צורת ה' לפעמים בצורה זו ה, שהם ג' קוים נה"י, וה' בכל אחד שצורתה ד"י -- הרי
ג' פעמים י"ד ג' פעמים י"ד שווה 42, גימטריא מ"ב. וגם סוד הענין הוא מ"ב אתוון שיש בשם ס"ג שהוא פשוט, ומלא, ומלא-דמלא כזה: יהו"ה, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"י יו"ד, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"י יו"ד. וכל שם ס"ג נרמז בה' זו לבדה. הרי שהוא מ"ב אתוון. ועם הנ"ח -- הרי ק'.
גם יש סוד אחר בענין ה' הנעשה צורת ד"י. והוא, כי כאן היה סוד "שאמר לעולמו די". והוא כי הלא שד"י, שהוא יסוד דבינה, הוא מתפשט בז"א עד החזה שלו לבד ושם הוא שאמר לעולמו ד"י, לכן ה' זו צורת "די".
וגם טעם אחר כי נגד נה"י דבינה יצאה לאה עד החזה לבדו וזהו טעם "שאמר לעולמו ד"י" על ידי יסוד דבינה שנפסק שם.
ונחזור עתה לבאר ל"ג הנשאר משם ס"ג דבינה. ודע כי אלף צורתה ל"ב כזה א -- י"ו למעלה, י"ו למטה (כמבואר אצלינו בסוד ל"ב שיניים וכללותם), הרי ל"ג. נמצא כי בינה הוא ל"ג והוא אלף. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל "אלף בינה".
והנה אלף במלואה אל"ף למ"ד פ"א -- גימ' רס"ו. וכשמחלקים לג' חלקים יהיה פ"ט פ"ט פ"ט. והנה פ"ט עולה ס"ג עם השם עצמו העולה כ"ו -- גימ' פ"ט. הרי כי ברס"ו (שהוא אל"ף במילוי מילואו) יש ג' שמות ס"ג וג' שמות הוי"ה.
והנה נגד ג' מיני ס"ג אלו הם ג' מיני ס"ג שיש למטה בתבונה בסוד ב' פעם נ"ח וה' כנ"ל, וכן בכללות הם ס"ג -- הרי שלשה ס"ג. והנה ידעת כי ג' שמות הוי"ה הם ג' אלפין (כי אות א' צורתה כ"ו כזה יוי א') -- הרי שברס"ו הנ"ל יש ג' ס"ג וג' אלפין. וכבר אמרנו כי כל אלף גימטריה ל"ג; וג' פעמים ל"ג ל"ג ל"ג -- גימ' ק' (עם הכולל), הוא סוד הק' בבינה עליונה כמו הק' שביארנו בתבונה.
- ואמנם ק' זו עם רס"ו הנ"ל הם שס"ו. וזה שס"ה מנין ימות החמה. וכבר הודעתיך כי אל"ף הוא בינה; וגם ידעת כי בינה היא אז"ן. גם ידעת מ"ש בספר הבהיר כי אז"ן צורת אל"ף והוא מובן עם הנ"ל. ואמרנו איך מן הל"ג הזה נמשכו ג' אלפין שהוא ק'. וק' זה הוא שורשו מאדָנֵ"י העליון אשר בכאן. והם סוד מאה אדנים אשר ידעת ביאורם שהוא אדנ"י (גי' ס"ה) ועם מילוי המלוי שלו (שהן ל"ד אותיות) -- הן צ"ט, כמנין ג' ל"ג הנ"ל. ועם כללותם הרי ק'. והנה ידעת סוד "אדנ"י שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה" כי השמיעה באז"ן, והיא בינה. לכן ר"ת שמעה סלחה הקשיבה -- שס"ה כמנין הנ"ל שהם ימות החמה ששורשם בבינה. לכן מתחילין משמיעה. וגם ביארנו איך שייך שם אדנ"י בכאן. ולכן עיקר אמירה זו ביוה"כ הרומז על הבינה.
- גם בזה תבין איך כל סוד הבינה הם קולות הנשמעים באז"ן. ואלו הם מ"ש בסוד ה' עינוים דיוה"כ שאז אין מלכות ות"ת נזונים אלא מסוד קולות, לא מסוד אכילה ושתיה.
- גם תבין כי הלא התבונה היא ה' אחרונה של בינה ותבין בזה מש"כ בתקונים מלכות נפש תבונה , כי תבונה היא בחי' מלכות ובחינת נפש של הבינה.
- גם תבין בתבונה עניינה שהם בן ובת, אך בבינה לא נרמז רק הבן לבד, והוא כי בבינה עצמה עדיין לא יש חשבון אדנ"י רק חשבון של שם הוי"ה; אך בהתחברותה עם התבונה אז שם הוי"ה אדנ"י, הוא בן ובת. והוא כי ל"ג דבינה עם נ"ח דתבונה הם צ"א כמנין הוי"ה אדנ"י.
- גם תבין כאן ענין ש"ע נהורין דאריך אנפין. כי הלא ביארנו כי יש באזן זה ג' מיני ס"ג -- שהם ה' עליונה ונ"ח - הרי ס"ג ראשון, וה' תתאה ונ"ח - הרי ס"ג שני, וכל כללותם הם ס"ג - הרי
ג' פעמים ס"ג ג' פעמים ס"ג שווה 189 בימין. וכן ג' מיני ס"ג באזן שמאלית. הרי ו' פעם ס"ג ו' פעם ס"ג שווה 378 -- גימ' שע"ח נהורין; ש"ע נהורין הנמשכין אל הפנים עם ח' אותיות של ב' הויות דחוורתי דברישא דחוורתי מצד פני הראש הנמשכין אל הפנים.
- גם תבין ענין שם מ"ה דאלפי"ן שהוא בחוטם דז"א. כי שם מ"ה הוא בז"א וגם החוטם גי' ס"ג נגד ה' תתאה דאתלבשת כאן ונעשה ס"ג כנ"ל והוא ג"כ ענין גימ' אז"ן שהוא נ"ח הנמשך עם ה' זו ונעשית ס"ג כמנין חוטם.