למקום. וכן אנו רואים בזמננו. מגרשים את היהדות ממדינתנו והיא מתכוננת לתור לה מקום אחר אשר יקבלוה שם בשמחה.
אדם ועולם
כשם שהאדם הוא צורת העולם, כך הוא צורת האדם. וכשם שהאדם הוא תכלית העולם, כך הוא תכלית האדם.
האדם הוא צורת העולם ולכן יש לו קנין בכל העולם, ע"ד "אומן קונה בשבח כלי" (בבא קמא, צח, ע"ב) כי בלא האדם היה העולם שמם וחרב וכמו שאמר הכתוב: "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית, א, כח), אחרי שאתם תמלאו את הארץ, כי בלא האדם היה העולם ריק, כי היה נעדר התכלית והעדר התכלית הוא כמו הערך מוחלט, לכן "כבשוה", יש לכם הזכות לכבוש את העולם תחת ידכם. וכמו כן היא צורת האדם. כי גם האדם הפרטי איננו יכול להתקיים בעולם בלי עזרת אנשים רבים. ותכלית כל העולם הוא האדם. כי כל הדברים, גם אחרי שהם מתוקנים, תכליתם היא, שהאדם יהנה מהם. ולולא זאת אין בהם שום תכלית. וכמו כן היא תכלית האדם, לתקן את אחרים. וכמו שאמרו: "אם למדת תורה הרבה לא החזיק טובה לעצמך" (אבות, ב, ט). והנה החשיבות והקדושה מתיחסות זו לזו, כי עניין הקדושה היא חשיבות נעלה, ובראותנו, כי לא לבד כל העולם נברא בשביל האדם, אלא גם האדם הכללי נברא בשביל הפרטי. וכמו שרבבות אנשים טורחים ויגעים בשביל היחיד, כי רק על ידם מתמלאים כל צרכיו זהו אות על קדושת האדם.
וההתבוננות הזא, להבין את קדושת מעלת האדם, מועילה הרבה לא רק בנוגע למצוות שבין אדם למקום, אלא נם למצוות שבין אדם לחבירו. כי אז יבין גם מדעתו כמה יש או להשתדל לטובת חבירו, אחרי כי בלעדו אי אפשר לו להתקיים. ובזה יראה מעלת האדם. כי כל בעלי החיים יכולים לחיות חיי התבודדות ואינם צריכים לקיומם לסיוע מבני מינם, כי כל אחד מוצא פרנסתו מוכנת לפניו.
אדם ושכל
יש לדעת, כי גדר האדם הוא השכל וכל האזהרות והצוויים הנאמרים על האדם הם רק על שכל האדם. ולכן אם יעשה איש דבר בלא דעת נפש אין עליו חטא ועונש, כי לא תיפול עליו האזהרה, כי התורה נתנה לאדם בר דעת ולא למי שהוא משולל הדעת. ומה שחייב האדם להביא קרבן גם על השגגה הוא רק משום שהיה יכול להיזהר שלא לעשות את הדבר.
והנה כל איש לפי מדרגתו יש לו דעת ואפילו שוטה לא כבה שביב הדעת בקרבו לגמרי, שכן הוא מוצא מילים לפתוח פה ולדבר דבר ורק ששביב דעת כזה איננו מספיק להיקרא בשם דעה, אחרי שאיננו מתאים להדעה המיושבת של בני אדם. וכל דעה שאיננה לפי דרכי התורה איננה דעה אמיתית, כי אם דעה משובשת. ואם כן הלא יש מקום לאמר על כל העברות, שהן נעשות בלא דעת נפש. ובכל זאת העובר עברה במזיד חייב. כי גוף החטא הוא בזה, שהוא חושב שדעתו היא דעה ישרה, אין בה כל נפתל ועיקש. ולכן הוא חייב ונענש, אחרי שבר דעת הוא לכל דבר ומחשב ועושה הכל בדעה צלולה ורק בדבר זו נתעה בתוהו לא דרך והריהו כאילו
