52
דבר הנשיאות ביבנה
בניו אחריו ותלך כן בקו ישר שנות מאות רבות, וכמו שידענו באמת מכל דבר נשיאות רבן גמליאל ביבנה.
אבל בדברי ימי ישראל גם דברים היותר פשוטים נהפכו על פניהם עד כי ההיפך נעשה לדבר פשוט ולשיחה בפי הבריות כאלו הוא דבר אשר בא עליו האות והמופת.
כי על כן הנה גם במקום הזה נהפכו הדברים ויתנו את רבן יוחנן בן זכאי לנשיא.
רבותינו הראשונים לא היתה זה מעין מלאכתם, טרודים היו בבירורי ההלכות אשר פתחו לנו שם חלוני רקיע.
ועל כן בראותם כי התקנות אחר החרבן באו על שם רבן יוחנן בן זכאי לא שמו לב, כי הי׳ זה מפני שהוא הי׳ ראש הדור במדה כזו אשר כמעט לא היתה כזאת בכל הדורות כולם אחריו.
בהיותו אז כבר למעלה ממאה שנה, והי' עוד תלמידם של הזוג האחרון שמאי והלל, עד כי במשנה אבות פ"ב מ"ח באו סדרי הקבלה זה אחר זה רק עד רבן יוחנן בן זכאי.
והננו רואים הפלגת גדולתו של זקן הדור רבן יוחנן בן זכאי כבר בפני הבית אשר אז הלא בודאי הי׳ רק ראש בית דין, והנשיא הי׳ רבן שמעון בן גמליאל הזקן, בכל זה בא גם אז התיקון של חכמי הדור על שם רבן יוחנן בן זכאי במשנה סוטה ד׳ מ"ז: "משרבו המנאפים פסקו מים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" וכו׳.
ואם בימי הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן בימי הבית כבר הי׳ הדבר כן, אף כי אחר זה בימי רבן גמליאל דיבנה אשר הי׳ תלמידו, בימים אשר חי רבן יוחנן בן זכאי אביהם של ישראל, זכרון קדש מימי הלל ושמאי, וראש כל הדור כלו.
אבל רבותינו הראשונים דברו דבריהם בשילוח בענינים כאלה כמו שכבר נתבאר לנו במקומות הרבה.
והחוקרים האחרונים אשר כל הדברים האלה היו צריכים להיות ראשית דרכם, חשבו כי גבובי דברים הנם חקירת דברי הימים. עד שבא קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן שער י״ג עמוד 195ויאמר לנו: "ומת רבן יוחנן בן זכאי כשלשים שנה אחר החרבן, ואז בא לנשיאות בישיבה רבן גמליאל בן רבן שמעון הנהרג בשעת החרבן."
והנה כי כן הי׳ רבן יוחנן בן זכאי נשיא כל ימי יבנה, ורבן גמליאל דיבנה לא הי׳ נשיא ביבנה כל עיקר, כי אחר שלשים שנה לחרבן הבית כבר הוכרחו לעזוב את יבנה כמו שיבואר לפנינו.
והוא רק תמהון לראות כי הרשו לעצמם להיות שופטי רמים בכל הדברים היותר כוללים בחסרון כל ידיעה בדברי הימים.
והרב פראנקעל פעם יאמר כי לא הי׳ אז נשיא כל עיקר ופעם יאמר כי רבן יוחנן בן זכאי הי׳ נשיא שתים עשרה שנה ופעם עשר שנים, הכל לו במקום ההוא. ובלא חקירה ובלא ראיה של כלום יאמר בדרכי המשנה עמוד 138:
