סוף ימי החשמונאים ומנהיגי הדור
מה
ולבד יחידיהם גדולי הדור הנודעים בזמן שאחר החורבן בדור ר' ישמעאל ור׳ עקיבא, הנה נראין הדברים כי גם מיד אחר החורבן במות רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבן גמליאל מיבנה הי׳ עוד צעיר, הנה אף שראש המדברים בבית הוועד הי׳ רבן יוחנן בן זכאי, אבל הנהגת הנשיאות לפי שעה נמסרה עוד הפעם להמשפחה הגדולה והכבודה הזאת.
וזה נראה מענין דברי ברייתא מפורשת במס׳ ראש השנה ד׳ כ״ט: תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאהר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאהר מעשה. והלשון הזה האמור בתחלה "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע" אף כי לא באו בני בתירא בשקלא וטרי׳ של הלכה בימים ההם(מ"ה) לאמר בני בתירא סתם עם רבן יוחנן בן זכאי.
והלא הרבה זקני חכמים היו שם ולא פרט את אחד מהם, וגם לא אמר לכל החכמים בכלל, ופרט דבריו לבני בתירא ביחוד "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע". וה יורה לנו שהי׳ רבן יוחנן בן זכאי צריך ליטול מהם רשות על דבר כזה, וזה לא יוכל להיות כי אם מפני שהם היו אז לפי שעה מנהיגי הדור במשמרת הנשיאות עד אשר יגדל רבן גמליאל.
פרק כ'.
הלל הבבלי.
יש מאורעות כאלה אשר בהוראותם באו בתמונת מעשי יום ויום ויעשו דרכם כמי השילוח ההולכים לאט, אבל הבאים אחריהם כבר יראו ויכירו שם דברי ימי עולם צעדי ענק, ורגע אשר חוללה נפלאות.
כאשר נקרא את כל פרשת דברי ימי הורדוס וכל דברי ימי בנו ארכילאוס אחריו, וכל דבר מעשיהם בארץ יהודה וישראל, נחשוב כי גם כל מיתרי העם נתקו עברו ואינם, הורדוס ובני הנכר פליטת עמים רבים עומדים עליהם לכלותם להומם ולאבדם, חורשים על גבם פוצעים את מוחם ויונקים את לשד חייתם, ובני ישראל מפרפרים בין החיים והמתים, ותמצית דמם שותת ויורד.
אבל כאשר אך נסב עינינו ממראה בלהות הזאת, כאשר אך נרצה לשכוח כרגע את המפלצת מהאדומי ובני הנכר הרודים על ידו, ונשים פנינו אל עבר השני, והנה אור וחיים, רוח ישראל בכל כביר כחו, חיי לאום, חיי ישראל בכל עוז נפש, ועצמת זהרה.
הערה (מ"ה): ויחידי המשפחה הזאת הבאים בשמם בשקלא וטרי׳ של הלכה זמנם מאוחר, ובמקום הזה גם בא הדבר על רבים מהמשפחה הזאת בכלל ויבואר כל זה לפנינו במקומם.