הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
קסג
וראשונה עלינו להעיר על דברי המשנה במס׳ תענית פ״ד משנה ב׳:
אלו הן מעמדות לפי שנאמר (במדבר כ״ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו "התקינו נביאים הראשונים" עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר הי׳ מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים וכו׳.
וכל זה תקנו "נביאים ראשונים" בתמידין שהן בכל יום, אבל קרבן הבא לקיצין במו קרבנות ראש חדש וחול המועד נהגו באמת מהימים הראשונים באיסור מלאכה.
והן דברי המשנה במס׳ פסחים ריש פרק מקום שנהגו שנאמר שם:
מקום שנהנו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך וכו׳.
והנה זה שתלוי במנהג הוא רק לפני חצות לפי שהפסח אי אפשר להקריב לפני חצות, שאינו נשחט אלא בין הערביים, אבל מחצות ואילך אסור הוא מדינא.
וזה עצמו נהגו גם בראש חדש שהי׳ בו קרבן צבור מיוחד לבו ביום.
ואמנם כי יש בזה ענין גדול וכולל, אשר יראה לנו את מעמד הדברים גם בימי הבית השני וגם בימי הבית הראשון.
כי אמנם עיקר התקנה הזאת ביטול מלאכה לעם הי׳ מפני עסק התורה, אשר אז הלכו כולם לשמוע דבר ד׳, ולדעת דרכי התורה.
ובהיות זה ענין גדול מאד עלינו לעמוד על הדברים ולבארם.
פרק לד.
בספר החשמונאים א׳ סי׳ א׳ נ״ה נאמר על המתיונים בראשית מעשיהם נגד טובי העם, בתחלת פרצם ביד רמה בימי אנטיוכוס עפיפהאנעס לאמר:
"ויזבחו ויקטרו בחוצות ולפני פתח ביתם, ואת ספר תורת ד׳ אשר מצאו קרעו לגזרים, וישרפו אותם באש, וכל אשר נמצא אתו ספר תורת ד׳, ואת שומרי מצוה הרגו לפי חרב ככל דברי המלך, וכמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חדש בחדשו בהקבץ העם אל הערים.״
אבל מה הי׳ דבר הקיבוץ הזה אל הערים מדי חודש בחדשו ומה הוא הדבר הזה אשר ביאתם חדש בחדשו הי׳ נגד רוחם של המתיונים הפושעים, זה ידענו מכתבי הקדש מאת אשר הי׳ בימי הבית הראשון אשר הלך כן על הסדר ולא נשתנה ונמשך ובא כן גם בכל ימי הבית השני.
והן דברי הכתוב בישעיה א׳ י״ג:
"חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה."
והן גם ענין דברי הכתובים במלכים ב׳ ד׳ כ"ב "ותקרא אל אשה ותאמר שלחה נא לי אחד מן הנערים ואחת האתנות וארוצה עד איש האלקים ואשובה, ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת.״