המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קיד
אבל חלה הרי באמת יצאתה בזה מכללה, ולפנינו שהלל ושמאי וחכמי
דורם הם היו באמת הראשונים אשר דנו בשיעורה בחקר הלכה, והביאו זה לבית
המדרש לדון עליו ולהכריע הדבר.
ועל כן הנה לפנינו באמת כן כי יצאה חלה מכלל כל המשנה, ודברו בה כבר על פי מדה ירושלמית, דהיינו המדה אשר הלכה אז בימיהם, ככל טבע הדברים לדבר על המדה הידועה אז ומהלכת בימיהם, ומצויה אצל כל אדם, וידועה בשיעורה.
וטעם הדבר ששיעור חלה לא נתבאר ביסוד המשנה לפני ימי הלל ושמאי, הוא מפני שחלה הוא דבר הנהוג ובא אצל כל איש וביתו, וידוע לכל, וכמו שכתב הרמב״ם בפירושו למשנה במס׳ מנחות פ״ד, ויאמר שם:
"ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלוים בכל זה וכו׳ והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם."
וממש כן ועוד יותר מזה הי׳ הדבר בנוגע לשיעורי חלה, בהיות חלה דבר הבא בכל יום לכל איש וביתו.
אבל אחרי ימי המהומות והשיבושים מבית ומבחוץ, באו גם בזה מנהגים שונים בתוך העם עצמו, וכבר נתבאר שזה הי׳ אז כל עיקר ענינם בבית מדרשם של הלל ושמאי לברר את כל המבוכות השונות, והמנהגים השונים אשר באו מבלי משים במשך הזמן של יותר ממאה וחמשים שנה מן תחלת ימי ביטול הסדרים ואחר זה ימי השמדות והמתיונים, המבוכות בתוך העם, פעם מתוך האויב מבחוץ, ופעם מתוך המתיונים והצדוקים מבפנים, אשר אך זה הוא ענין דברי ריש לקיש "חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה".
ונראה בזה עוד דבר נפלא מאד.
כי כל אשר בא במשנה על פי המדה המדברית, לא נתפרש כלל על זה איך הוא לפי המדה של עכשיו, איך הוא לפי המדה של צפורי אשר היתה נהוגה בימי רבי וכבר גם הרבה לפני זה. לא כן מדת חלה שמפני שהיא דברו עליה כבר על פי המדה שהלכה בימיהם, דהיינו על פי המדה הירושלמית אשר הלכה בימי הלל ושמאי, ובא כן במס׳ עדיות. על כן כשסתמו השיעור בסתם משנה במס׳ חלה כהכרעת חכמים במס׳ עדיות "קב ומחצה״ על פי מדה ירושלמית. סתמו הם כבר על פי המדה האחרונה דהיינו מדת צפורי אשר הלכה בימיהם.
ונאמר במס׳ חלה פרק א׳ משנה ב׳: חמשה רבעים קמח חייבין בחלה. וגם במס׳ עדיות פרק א׳ כאשר קבעו אז מחלקותם של הלל ושמאי וחכמי דורם שכל דבריהם באו על פי המדה הירושלמית, הוסיפו גם שם:
