המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
פרק ט״ז.
ואמנם כי נראה עוד יותר כי גם בדרבנן, היינו בתקנות הכוללות, גם שם
כל דבריהם רק בנוגע לגדר הדברים, וסוף פרטיהם, ומבואר נגלה שגם שם כבר
היו כולם לפניהם מהימים הראשונים, וכל דבריהם עליהם כעל כל דברים קבועים
שנתפשטו בכל ישראל, והם חוקרים בהם רק על סופי פרטי פרטיהם.
וגם שם נראה במקומות הרבה את הדבר הזה עצמו כי דבריהם באו כבר על דברי יסוד המשנה הסדורה וקבועה לפניהם.
ועי׳ לדוגמא במשנה במס׳ עירובין ד׳ ס"ט: (פ״ו מ"ג): אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם "נתנו לו רשותן" הוא מותר והן אסורין, היו שנים וכו׳.
מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים משחשיכה. ומבואר שעל זה שנאמר במשנתינו "נתנו לו רשותן" פליגי בית שמאי ובית הלל, אם זה הוא דוקא אם נתנו לו רשותן מבעוד יום היינו מערב שבת, או שכן הוא גם אם נתנו לו רשותן גם בשבת עצמו, דהיינו משחשיכה.
והדבר ידוע שגם כל דין עירובי חצירות, היינו כל עיקד דין איסור טלטול בחצר של דיורין שונים, הוא רק תקנה מדרבנן.
והננו רואים בזה עוד יותר שהרי גם עצם דין המשנה עצמה גם הוא כבר אינו בעיקר דין התקנה הזאת, וגם דברי יסוד המשנה במקום הזה הנם כבר בפרט דחוק מדיני התקנה הזאת.
ומחלקותם של בית שמאי ובית הלל הוא כבר מפורש על דברי המשנה, ובנוגע לביאור דבריה במה שנאמר בה "נתנו לו רשותן" אם הכונה מערב שבת או גם בשבת.
ועי׳ במס׳ מקואות פרק ד׳ משנה א׳:
"המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפי׳ כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה פוסלין את המקוה.
אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשוכח."
והלשון במשנה שבא שם "המניח כלים" סוברים בית שמאי שאין זה דוקא "ואחד המניח ואחד השוכח" ובית הלל סוברים דוקא מניח.
וכבר נתבאר לנו בפרק הקודם ענין הלשון הזה "כדברי בית שמאי וכו׳" שהכונה שלבית שמאי ענין דברי המשנה כן ולבית הלל כן.
והדבר ידוע כי כל דין מים שאובין הפוסלין כשיש כבד רוב מקוה הוא רק מדרבנן.
וכל דין משנתינו אינו כלל בעיקר דין התקנה בזה כי אם בדין מקרה שקרה בפרט של תקנה זו, ועל דברי המשנה מזה ילכו דברי בית שמאי ובית הלל. ועי׳ במס׳ שבת ריש פרק ג׳:
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר.
