משנה מקוואות ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ד · משנה א | >>
המניח כלים תחת הצנור, אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים, אפילו כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, פוסלין את המקוה.
אחד המניח ואחד השוכח, כדברי בית שמאי.
ובית הלל מטהרין בשוכח.
אמר רבי מאיר, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.
ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור.
אמר רבי יוסי, עדיין מחלקת במקומה עומדת.
הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲדַיִין מַחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמָדֶת.
המניח כלים תחת הצינור -
- אחד כלים גדולים, ואחד כלים קטנים,
- אפילו כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה -
- פוסלין את המקוה.
- אחד המניח, ואחד השוכח - כדברי בית שמאי.
- בית הלל - מטהרין בשוכח.
- אמר רבי מאיר:
- נמנו - ורבו בית שמאי על בית הלל.
- ומודים בשוכח בחצר - שהוא טהור.
- אמר רבי יוסי: עדיין המחלוקת במקומה עומדת.
צינור - הוא גולה שקורין "קנאל".
ובתחילה אקדים לך שדבר המשנה כולה הוא בגולה שלא יפסול את המקווה, וזה כמו שהתבאר בתוספתא (פ"ד) בזאת ההלכה "צינור שחקקו ולבסוף קבעו, פוסל את המקווה, קבעו ואחר כך חקקו, אינו פוסל את המקווה". וכבר התבאר בתלמוד (שבת טז. ב"ק סז.) סיבת זה, והוא שהעיקר אצלנו "שאובה דרבנן", רוצה לומר שמקווה עשוי ממים שאובין אמנם הוא פוסל מדרבנן, ולזה נסתפקו אם היה עומד העץ בקרקע ובנאה ואחר כך חקק בה גולה, ולא יסתפקו בזה אם חקקו ולבסוף קבעו, לסיבה אשר הביאו "הואיל ותורת כלי עליו בתלוש", שכל מה שיוזל עליו הנה הוא שאוב. והבן אמרם "תורת כלי", ולא שמוהו כלי לפי שאינו כלי קבול, אך להיותו של עץ שמוהו פסול לעיקר אשר אצלנו והוא "שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה".
ואחר שהקדמתי לך זה העיקר, אמר שמי שישים כלים תחת הגולה לקבץ בהם המים, הנה המים המגיע בהם הם מים שאובין ופוסל את המקווה, ואפילו היו אלה הכלים כלי אבנים אשר לא יקבלו טומאה כמו שהתבאר.
ואמרו בית שמאי, שמעת ששם אלה הכלים תחת הגולה אשר היא ידועה ביציקת המים שבו המים שאובין, ואפילו שכח אלה הכלים תחת הגולה אשר יהיה כמותם בלי כוונה, גזרינן שוכח אטו מניח. ובית הלל לא גזרי זאת הגזרה.
[אבל המניח בחצר], כבר ביארו בתלמוד במסכת שבת בפרק קמא (דף טז:) ואמרו "הניחן בשעת קישור העבים, דברי הכל אלו ואלו טמאין", רוצה לומר שוכח ומניח הכל פוסל את המקווה, "בשעת פזור, דברי הכל אלו ואלו טהורין", לפי שירידת המטר אינם מפעלו וכאילו נתמלאת שלא בידי אדם בין שהיה שוכח ומניח, "לא נחלקו אלא שהניחו בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, דמר סבר בטלה לה מחשבתו", והוא (רבי מאיר) [תנא קמא] ולזה אמר שהכל מודים שהוא טהור, "ומר סבר לא בטלה מחשבתו", והוא רבי יוסי ולכן אמר עדיין המחלוקת במקומה עומדת.
ובית הלל מטהרין בשוכח, ובית שמאי גזרו שוכח אטו מניח, לפי שמשפט החצר בשעת קישור עבים כמו משפט הצינור כפי התמדתה, לפי שכמו שהגולה ידועה בשפיכת המים תמיד, כן העבים בעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר.
וזה אשר אמרנו שאלה המים פוסלין את המקווה, אין כוונתו שהוא יקח אלה הכלים בידו ויציקם במקווה שתפסלו, לפי שאין מחלוקת בזה ולא דיבור שהוא מים שאובין. ואמנם הדיבור בו אם נשימהו כמו המניח כלים בראש הגג לנגבם ונתמלאו אם לא, ואם שבר אלו הכלים או הפכם על פניהם וקבץ מימיהם בבור אם יהיה מקווה כשר אם לא.
וזה הוא העולה בזה המשפט כפי סברת בית שמאי כמו שיראה (רבי יוסי) [תנא קמא] וכפי מה שהתבאר בתלמוד (שם), שאחד השוכח ואחד המניח בין בחצר בין תחת צינור שהכל פוסל את המקווה, זולת מניח בחצר בשעת פזור עבים שהוא אינו פוסל.
והלכתא כבית שמאי, כפי מה שיחדנו, לפי שהוא משמונה עשר דברים שגזרו כמו שזכרנו במסכת שבת (שם):
כלי גללים. דלא חשיבי כלים לענין קבלת טומאה. לפסול המקוה חשיבי ואי לאו כלים משום צנור לא הוה מפסיל מקוה דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו:
מטהרין בשוכח. דלא חשיבא שאובה ובפ"ק דשבת (דף טז:) מוקי פלוגתייהו בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו:
בשוכח בחצר שהוא טהור. בחצר שלא תחת הצנור ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי ב"ש דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבה קמייתא שפיר הילכך בטלה כשנתפזרו:
המניח כלים תחת הצנור - מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה. והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אע"פ שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש:
ואחד כלים קטנים - דלא תימא דלא חשיבי:
אפילו כלי גללים - דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן:
ובית הלל מטהרין בשוכח - בפרק קמא דשבת בגמרא, מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה, דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן. ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו, אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחילה לכך:
בשוכח בחצר שהוא טהור - בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבתו קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו:
עדיין מחלוקת במקומה עומדת - שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי:
תחת הצנור. פי' הר"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ"ג:
אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' הר"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש"י בפ"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר"ם ראיתי שהוא ג"כ כל' התוס'. וצ"ע:
אמר ר"י עדיין מחלוקת כו'. וידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י. ודלא כהרמב"ם שפוסק כר"מ. וכתב בפירושו שהוא מי"ח דבר. ומדהר"ב לא מנאו בי"ח דבר בפ"ק דשבת ש"מ דס"ל דהל' כר"י. וכן דעת הרא"ש:
.אין פירוש למשנה זו
המניח כלים: והיא אחת מי"ח דבר ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת בנות כותים נדות מעריסתם בו ביום גזרו:
בפי' רמז"ל לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה לשון הר"ס ז"ל על זה הקשה מורי ז"ל מדתנן פ"ו אם היה שק וקופה וכו' היו נתונין תחת הצנור אינם פוסלין את המקוה והרי שק וקופה מקבלין טומאה מן התורה ועוד שמקבלין דבר יבש בתוכן ואעפ"כ המים שבהן אינם שאובין ובחבורו חזר בו וכתב דביש בו גומא עסיקי' ע"כ:
אחד כלים גדולים: מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאינם מקבלין טומאה ואחד כלים קטנים פחות מכדי סיכת קטן ול"מ הני דבמינם מקבלין טומאה אלא אפי' כלי גללים וכו' דאינם מקבלין טומאה כלל חשיבי כלים לפסול את המקוה הרא"ש ז"ל. ושם בשבת פירש רש"י ז"ל גללים שיש אבל בפ' במה אשה דף נ"א ע"א פי' צפיעי הבקר:
פוסלין את המקוה: אם נתמלאו מים ואפי' כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהם כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצנור לקלח מים ול"ד כלל למניח קנקנים בראש הגג לנגבן דלעיל פ' שני:
השוכח: כל מלות השוכח הגיהן הרי"א ז"ל הַשָכֵיַח:
ומודים בשוכח בחצר: הרמב"ם ז"ל מפ' דמודים בשוכח בחצר הן דברי ר"מ ועלה קאי ר' יוסי וקאמר עדיין מחלוקת וכו' דב"ה מטהרין בשוכח וב"ש גזרי שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור העבים כמו משפט הצנור כפי ההתמדה לפי שכמו שהצנור ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בשעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר ע"כ. קשה קצת לע"ד אמאי קתני לשון מטהרי' בלשון בית הלל וכן בסיפא דנקט לשון טהור הו"ל למנקט בתרווייהו לשון כשרות שהוא מקביל דפוסלין את המקוה דנקטו ב"ש והכי נמי קשה בלשון הגמרא דבשבת פ"ק דף ט"ז דקאמר הכל מודים כשהניחם בשעת קשור עבים טמאים בשעת פזור עבים טהורים הו"ל למנקט לשון כשרות ופסלות הנהוג גבי מקוה אע"ג דאפשר לומר דקאי אאדם וכלים הטובלים שם שהן טהורים אם המקוה כשר או שעדיין הם טמאים אם המקוה פסול. ועיין בטור יו"ד סי' ר"א בבית יוסף דף רמ"ד דשם האריך לתת טעם לשבח אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כב"ש ושבק ב"ה דאע"ג דר"מ אמר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה הא ר' יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכל ר"מ ור' יוסי קיי"ל דהלכה כר' יוסי וקיצור דבריו דמשום דבגמרא אמרי' דר"ט ס"ל כותיה דר"מ פסק הלכה כר' מאיר אבל האריך עוד להקשות ולתרץ ע"ש:
יכין
המניח כלים תחת הצנור: ואף על גב דבכל סתם צנור עשוי בתוכו בית קבול לקבל צרורות. וכדמוכח במשנה ג' בפרקן. אפילו הכי אין מי גשמים שירדו לתוכו ומקלחין בו נעשו שאובין. מדמיירי שקבעו ואח"כ חקקו. דאז אפי' יש לו בית קבול. אין שם כלי עליו לעשות המים שמקלחין בו למקוה שיהי' דינן כשאובין. ורק הכא שהניח כלי בקצה פה הצנור לקבל הקלוח מהצנור. המים שזבו מהצנור להכלי מחשבו שאובין:
אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים: ר"ל בין שהכלים גדולים מחזיקים מ' סאה. או שהן קטנים ואינן מחזיקין כדי סיכת קטן. דבין כך או כך אינן מקבלין טומאה:
אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה: ר"ל לא מבעי גדולים וקטנים. שעכ"פ הן ממין המקבל טומאה. אלא אפי' הן מאבנים ואדמה שגם מינן אין מקבל טומאה:
פוסלין את המקוה: מים שבכלים הנ"ל פוסלין מקוה החסירה ממ' סאה. כשירדו מהכלים למקוה. דאע"ג דהכלים הנ"ל אין מקבלין טומאה. עכ"פ כלים הן. ומים שבתוכן מחשבו שאובין בתוך הכלי. ולפיכך אפי' שבירה לא מהני להו. דלא דמי לקנקנים ששכחן דמהני להו אפי' כפיי' [כפ"ב מ"ז]. דהכא שאני שהניחן לקבל המים. וה"ה בהניחן בחצר לקבל מי גשמים שנוטפין לתוכן משמים כך דינן. רק נקט צנור מדאורח' הכי. א"נ מדבעי לאשמעינן דלב"ש בצנור גזרי' שוכח אטו מניח. אבל בחצר שוכח לכ"ע טהור וכדמסיק:
אחד המניח ואחד השוכח: אי משום דאורח' הכי להניח כלי תחת פה הצנור. או משום דמוכח טפי דבכוונה לקבל המים הניחו שם. להכי גזרי שוכח אטו מניח:
ובית הלל מטהרין בשוכח: דאפי' בצנור לא גזרי' שוכח אטו מניח. מיהו בהניחן בשעת פיזור העבים. כ"ע לא פליגי דאפי' הניחן שם בכוונה. אין דינן כשאובין. ובהניחן בשעת קישור עבים. ויצא למלאכתו ושכחן. ונתמלאו אח"כ מים. כ"ע לא פליגי דאפי' בשכחן גזרי' אטו הניחן והו"ל שאובין. כי פליגי בהניחן בשעת קישור ונתפזרו העבים ושכח מליטלן. וחזרו ונתקשרו דב"ה סברי דכשנתפזרו עבים בטלה מחשבתו [כשבת ט"ז ב']. מיהו אפי' בהניחן בשעת פיזור העבים. פשוט דצריך לשברן או לכפותן [כפ"ב מ"ז ועי' ביו"ד ר"א סמ"א]:
ומודים בשוכח בחצר: שלא תחת הצנור:
שהוא טהור: כיון דגם מעיקרא לא הוה מוכח דלשיתמלאו העמידן שם. להכי מודו ב"ש דנתבטלה מחשבתו כשנתפזרו העבים:
אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת: ארישא קאי וס"ל דלא רבו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת