משנה מקואות ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ד · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המניח כלים תחת הצנור, אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים, אפילו כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, פוסלין את המקוה.

אחד המניח ואחד השוכח, כדברי בית שמאי.

ובית הלל מטהרין בשוכח.

אמר רבי מאיר, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.

ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור.

אמר רבי יוסי, עדיין מחלקת במקומה עומדת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲדַיִין מַחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמָדֶת.

נוסח הרמב"ם

המניח כלים תחת הצינור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור אמר רבי יוסי עדיין המחלוקת במקומה עומדת.

פירוש הרמב"ם

צנור. הוא גולה שקורין קנא"ל ובתחלה אקדים לך שדבר המשנה כלה הוא בגולה שלא יפסול את המקוה וזה כמו שהתבאר בתוספתא (פ"ד) בזאת ההלכה צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל את המקוה וכבר התבאר בש"ס (שבת טז. ב"ק סז.) סבת זה והוא שהעיקר אצלנו שאובה דרבנן ר"ל שמקוה עשוי ממים שאובין אמנם הוא פוסל מדרבנן ולזה נסתפקו אם היה עומד העץ בקרקע ובנאה ואח"כ חקק בה גולה ולא יסתפקו בזה אם חקקו ולבסוף קבעו לסבה אשר הביאו הואיל ותורת כלי עליו בתלוש שכל מה שיוזל עליו הנה הוא שאוב והבן אמרם תורת כלי ולא שמוהו כלי לפי שאינו כלי קבול אך להיותו של עץ שמוהו פסול לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מאחר שהקדמתי לך זה העיקר אמר שמי שישים כלים תחת הגולה לקבץ בהם המים הנה המים המגיע בהם הם מים שאובין ופוסל את המקוה ואפי' היו אלה הכלים כלי אבנים אשר לא יקבלו טומאה כמו שהתבאר ואמרו בית שמאי שמעת ששם אלה הכלים תחת הגולה אשר היא ידוע ביציקת המים שבו המים שאובין ואפילו שכח אלה הכלים תחת הגולה אשר יהיה כמניח בלי כונה גזרינן שוכח אטו מניח ובית הילל לא גזרי זאת הגזרה וכבר ביארו בש"ס במס' שבת בפרק קמא (דף טז:) ואמרו הניחן בשעת קשור העבים דברי הכל אלו ואלו טמאין רצה לומר שוכח ומניח הכל פוסל את המקוה בשעת פזור דברי הכל אלו ואלו טהורין לפי שירידת המטר אינם מפעלו וכאילו נתמלאת שלא בידי אדם בין שהיה שוכח ומניח לא נחלקו אלא שהניחו בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דמר סבר בטלה לה מחשבתו והוא ר' מאיר ולזה אמר שהכל מודים שהוא טהור ומר סבר לא בטלה מחשבתו והוא ר' יוסי ולכן אמר עדיין המחלוקת במקומה עומדת:

ובית הלל מטהרין בשוכח וב"ש גזרו שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קשור עבים כמו משפט הצנור כפי התמדתה לפי שכמו שהגולה ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר:

וזה אשר אמרנו שאלה המים פוסלין את המקוה אין כוונתו שהוא יקח אלה הכלים בידו ויציקם במקו' שיתפסלו לפי שאין מחלוקת בזה ולא דבור שהוא מים שאובין ואמנם הדבור בו אם נשימהו כמו המניח כלים בראש הגג לנגבם ונתמלאו אם לא ואם שבר אלו הכלים או הפכם על פניהם וקבץ מימיהם בבור אם יהיה מקוה כשר אם לא וזה הוא העולה בזה המשפט כפי סברת בית שמאי כמו שיראה רבי יוסי וכפי מה שהתבאר בש"ס (שם) שאחד השוכח ואחד המניח בין בחצר בין תחת צנור שהכל פוסל את המקוה זולת מניח בחצר בשעת פזור עבים שהוא אינו פוסל והלכתא כב"ש כפי מה שיחדנו לפי שהוא משמונה עשר דברים שגזרו כמו שזכרנו במסכת שבת (שם):

פירוש רבינו שמשון

כלי גללים. דלא חשיבי כלים לענין קבלת טומאה. לפסול המקוה חשיבי ואי לאו כלים משום צנור לא הוה מפסיל מקוה דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו:

מטהרין בשוכח. דלא חשיבא שאובה ובפ"ק דשבת (דף טו:) מוקי פלוגתייהו בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו:

בשוכח בחצר שהוא טהור. בחצר שלא תחת הצנור ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי ב"ש דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבה קמייתא שפיר הילכך בטלה כשנתפזרו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המניח כלים תחת הצנור - מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה. והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אע"פ שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש:

ואחד כלים קטנים - דלא תימא דלא חשיבי:

אפילו כלי גללים - דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן:

ובית הלל מטהרין בשוכח - בפרק קמא דשבת בגמרא, מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה, דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן. ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו, אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחילה לכך:

בשוכח בחצר שהוא טהור - בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבתו קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו:

עדיין מחלוקת במקומה עומדת - שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי:

פירוש תוספות יום טוב

תחת הצנור. פי' הר"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ"ג:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' הר"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש"י בפ"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר"ם ראיתי שהוא ג"כ כל' התוס'. וצ"ע:

אמר ר"י עדיין מחלוקת כו'. וידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י. ודלא כהרמב"ם שפוסק כר"מ. וכתב בפירושו שהוא מי"ח דבר. ומדהר"ב לא מנאו בי"ח דבר בפ"ק דשבת ש"מ דס"ל דהל' כר"י. וכן דעת הרא"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המניח כלים:    והיא אחת מי"ח דבר ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת בנות כותים נדות מעריסתם בו ביום גזרו:

בפי' רמז"ל לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה לשון הר"ס ז"ל על זה הקשה מורי ז"ל מדתנן פ"ו אם היה שק וקופה וכו' היו נתונין תחת הצנור אינם פוסלין את המקוה והרי שק וקופה מקבלין טומאה מן התורה ועוד שמקבלין דבר יבש בתוכן ואעפ"כ המים שבהן אינם שאובין ובחבורו חזר בו וכתב דביש בו גומא עסיקי' ע"כ:

אחד כלים גדולים:    מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאינם מקבלין טומאה ואחד כלים קטנים פחות מכדי סיכת קטן ול"מ הני דבמינם מקבלין טומאה אלא אפי' כלי גללים וכו' דאינם מקבלין טומאה כלל חשיבי כלים לפסול את המקוה הרא"ש ז"ל. ושם בשבת פירש רש"י ז"ל גללים שיש אבל בפ' במה אשה דף נ"א ע"א פי' צפיעי הבקר:

פוסלין את המקוה:    אם נתמלאו מים ואפי' כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהם כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצנור לקלח מים ול"ד כלל למניח קנקנים בראש הגג לנגבן דלעיל פ' שני:

השוכח:    כל מלות השוכח הגיהן הרי"א ז"ל הַשָכֵיַח:

ומודים בשוכח בחצר:    הרמב"ם ז"ל מפ' דמודים בשוכח בחצר הן דברי ר"מ ועלה קאי ר' יוסי וקאמר עדיין מחלוקת וכו' דב"ה מטהרין בשוכח וב"ש גזרי שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור העבים כמו משפט הצנור כפי ההתמדה לפי שכמו שהצנור ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בשעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר ע"כ. קשה קצת לע"ד אמאי קתני לשון מטהרי' בלשון בית הלל וכן בסיפא דנקט לשון טהור הו"ל למנקט בתרווייהו לשון כשרות שהוא מקביל דפוסלין את המקוה דנקטו ב"ש והכי נמי קשה בלשון הגמרא דבשבת פ"ק דף ט"ז דקאמר הכל מודים כשהניחם בשעת קשור עבים טמאים בשעת פזור עבים טהורים הו"ל למנקט לשון כשרות ופסלות הנהוג גבי מקוה אע"ג דאפשר לומר דקאי אאדם וכלים הטובלים שם שהן טהורים אם המקוה כשר או שעדיין הם טמאים אם המקוה פסול. ועיין בטור יו"ד סי' ר"א בבית יוסף דף רמ"ד דשם האריך לתת טעם לשבח אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כב"ש ושבק ב"ה דאע"ג דר"מ אמר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה הא ר' יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכל ר"מ ור' יוסי קיי"ל דהלכה כר' יוסי וקיצור דבריו דמשום דבגמרא אמרי' דר"ט ס"ל כותיה דר"מ פסק הלכה כר' מאיר אבל האריך עוד להקשות ולתרץ ע"ש:


פירושים נוספים