המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
206
ונבאר את כל הדברים האלה על סדרם, לבלי להשאיר בהם כל ספק,
ולעשותם ליתד שלא תמוט, ולדברים חיים הבולטים וניכרים לכל.
פרק ט"ו.
בירורי הדברים.
והנה בית שמאי ובית הלל הם הנם הדור הראשון לתקופת התנאים, והם הנם הראשונים אשר באו מהם במשנה מחלקאות ואשר מזה טעו לחשוב שהם היו מיסדי ההלכה. כי על כן עלינו רק לפתוח את ספר המשנה ולראות על מה ילכו שם כל דבריהם. וברוב המקומות נוכל עוד גם אנחנו היום להבדיל ולהפריש את יסוד המשנה לעצמו, ואת אשר נחלקו על זה התנאים, מבית שמאי ובית הלל ואילך, לעצמם.
ועי׳ לדוגמא במס׳ אהלות פרק ז׳ משנה ג׳:
המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורים, חשב להוציאו באחד מהם, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים.
בית שמאי אומרים והוא שחשב עד שלא ימות המת ובית הלל אומרים אף משמת.
ומי לא יראה כי דברי בית שמאי ובית הלל אינם כי אם מה שנחלקו בפירוש כונת דברי המשנה, במה שנאמר בה חשב להוציאו וכו׳.
שבית שמאי סוברין שהכונה שחשב עוד טרם שימות המת ובית הלל מפרשים דין המשנה שהוא גם בכל האופנים, וגם אם חשב משמת.
ומחלקאות כאלה יבואו לפנינו גם בדברי מפרשי המשנה, רק שדברי התנאים בכל כיוצא בזה נקבעו אחר זה על המשנה ובאו לפנינו כבר סדורים עמה יחד. ועי׳ עוד יותר במס׳ חולין ד׳ קל"ה ריש פרק ראשית הגז, ולשון יסוד המשנה:
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ולחיים ובקיבה מראשית הגז שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחילות ואינו נוהג אלא במרובה.
וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחילות שנאמר יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, ובית הלל אומרים חמש שנאמר חמש צאן עשויות.
ומפורש שכל דבריהם אינו אלא לפרש דברי המשנה ״ואינו נוהג אלא במרובה" ועל זה באו דבריהם "וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי וכו׳ ובית הלל אומרים חמש".
