488
הקבלה והדרשות
על חמש נשיו נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואין אנו שהדברים קל וחומר״.
והנה ראשונה השיבו ״לא שמענו" ואחר זה פשטו לו מקבלתם, מאת אשר קבלו מדין כיוצא בזה.
ויותר עוד יתברר לנו הדבר מדברי המשנה שם אחר זה:
״ועוד שאלן ר׳ עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו אמרו לו לא שמענו, אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור שכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב הפסה אצל הרופא וחותכו עד שמניח בו כשערה ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו ורואים אנו שהדברים קל וחומר״.
והנה גם בזה השיבו בפירוש ״לא שמענו״ אבל למדו ממה שקבלו וגם ראו הלכה למעשה באבר המדולדל באדם שהוא טהור.
אבל הנה במס׳ חולין ד׳ קכ"ז למדו זה בגמרא ובברייתא מקראי, כי שם בא סתם משנה בדין זה כפי אשר פשטו הספק רבן גמליאל ור' יהושע לר׳ עקיבא ובתוך דברי המשנה נכלל שם גם הדין הזה, ובא שם:
״האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומם וצריכין הכשר וכו׳״.
והיינו דטומאת עצמן אין בהם כפשיטת רבן גמליאל ור׳ יהושע לבעית ר׳ עקיבא, ועל זה בא בגמ׳:
״טומאת אוכלין אין טומאת נבילה לא היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי׳ טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבילה נמי ליטמו לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה יכול יטמאו טומאת נבילה תלמוד לומר יפול עד שיפול״.
ולפנינו ולעינינו כי הדרשה הזאת באה בגמ׳ ובברייתא רק אחרי אשר פשטו רבן גמליאל ור׳ יהושע לספיקו של ר׳ עקיבא בקבלתם בדין אבר המדולדל באדם.
אבל כאשר נשאלה השאלה והוצע הספק מר"ע לפני רבן גמליאל ור׳ יהושע, לא עלה על דעתם לפשוט זה מדרשא דקראי,
לפי שכל הדרשות האלה השתמשו בהם רק על הדין המוחלט, אבל לא השתמשו בהם להכריע הספק על ידם, ולבדר הדין טרם נודע.
ורבינו התוס׳ יום טוב הרגיש שם במס׳ כריתות שהם למדו זה מקבלתם בדין אדם ובגמ׳ למדו מקרא, וכתב:
״ורואין אנו הדברים קל וחומר ובפ״ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא(לג) דכתיב כי יפול עד שיפול ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בקל וחומר שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה ניפול ואבר מדולדל ממילא משמע".
ובמח"כ דבריו תמוהים מאד, ואין להם ענין כלל.
הערה (לג): לא דקדק הרב בלשונו, ונקט כאלו היתה הדרשה שם בחולין במשנה עצמה, והוא רק בגמ׳ ובברייתא על דין המשנה.
