הקבלה והדרשות
רמה
ראשונה הנה הפך הסדר, והעמיד קושיתו על הקרא דלמה לן קרא הרי אפשר לדעת זה על ידי קל וחומר, וכאלו יש כאן מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
אבל מה ענין לזה במקום הזה, שהרי זה הוא רק במקום שהקל וחומר הוא מדבר שבא בדברי הכתוב, ועל זה אמרינן, אף שאפשר ללמוד דבר זה מדברי הכתוב על ידי קל וחומר בכל זה טרח וכתב לה קרא.
אבל במקום הזה הרי לא למדו זה כלל רבן גמליאל ור' יהושע מקל וחומר מדבר האמור בתורה,
כי אם למדו קל וחומר משמועה אשר שמעו וקבלו ״אמרו לו לא שמענו אבל שמענו וכו׳ ורואין אנו שהדברים קל וחומר״.
והי׳ לו להרב תוס׳ יום טוב להעמיד קושיתו להיפך מדוע הוצרכו רבן גמליאל ור׳ יהושע ללמוד זה ממה ששמעו בדין אדם, ולא למדו מקרא כלשון הגמ׳ ״דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול״ וכלשון הברייתא ״תלמוד לומר יפול עד שיפול״,
ועל זה לא יהני תירוצו של התויו"ט ״שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה ניפול ואבר מדולדל ממילא משמע״ והן דברי התוס׳ שם.
אבל מה יושיעינו זה לו יהא ״דאבר מדולדל ממילא משמע״ מדוע לא השיבו רבן גמליאל ור׳ יהושע בפשיטות כן.
והדברים בולטים לפנינו ומבארים את עצמם כי הספיקות לא ביררו מעולם מדרשא דקרא.
כי אם להיפך שאחרי שהוכרע הדבר על פי דברים מקובלים או מתוך דברים מקובלים, אז אחר זה סמכו הדבר אם מרמזי דקרא או מדרשא דקראי.
ונראה ונכיר הדבר עד כמה לא השתמשו בהכרעת הספיקות בדרשא דקראי, מענין כללי גדול הבא לפנינו במשנה ובגמ׳.
הדבר ידוע כי בית שמאי ובית הלל נחלקו בדין היתר צרת הבת לאחין.
ובימי הבירור הגדול בימי יבנה אשר אז חקרו גם על כל מחלוקת של בית שמאי ובית הלל איך להכריע כמו שכבר נתבאר, בימים ההם חקרו גם על דין צרת הבת, איך צריך להיות הכרעת הספק,
עד אשר בסוף הימים הוכרע כבית הלל על ידי כל הדברים יחד, כי נהגו העם מהימים הראשונים כבית הלל, ועל ידי עדותו של ר׳ דוסא בן הרכינס, ועל ידי עדותו של ר׳ יהושע הלכה למעשה מימים הראשונים בירושלים, ועל ידי אשר מימי יבנה ואילך נתפשטה ההוראה לדבר פשוט בכל מקום כבית הלל.
ואז בא הדבר כן גם במשנה בריש יבמות.
ומכיון שבא כן במשנה בא על זה בגמ' יבמות ד' ג׳ הנוסח הרגיל בכל כיוצא בזה, ״מנא הני מילי" וכל הסגנון השייך לזה, ובא שם:
״מנא הני מילי דתנו רבנן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה עליה מה תלמוד לומר לפי שנאמר יבמה יבוא עליה שומע אני אפי' באחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה וכו׳ ואין לי אלא היא צרתה מניין תלמיד לומר לצרור ולא לצור ואין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת וכו' אף כל וכו׳ צרתה אסורה
