490
הקבלה והדרשות
מכאן אמרו חכמים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם״.
ואלו היו לפנינו רק הדברים האלה לבד היו החוקרים החדשים באים ומראים לנו באצבע, שגם נאמר מפורש ״מכאן אמרו חכמים״.
ושם ד׳ ח׳ בגמ׳:
״גופא רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות מידי צרות כתיבי הכא ועוד צרות מלצרור נפקא לצרור מפיק ליה רבי לכדר' שמעון צרה היכא כתיבי הכי קאמר אם כן לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שרייא ואי לא תרווייהו אסירין, ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום יבום שריא צרה ורבנן האי ולקחה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדר' יוסי בר' חנינא דאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא ולקחה מלמד שמגרשה בגט וכו׳ ורבי דר' יוסי בר' חנינא מלאשה נפקא וכו׳ ורבי האי עליה מאי עביד ליה מיבעיא ליה לכדתניא וכו׳״.
ומתוך זה עצמו בספרי דברים כ"ה:
״ולקח ולקחה ויבם ויבמה פרט לצרות ועריות מכאן אמרו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום״.
ומזה עצמו כבר הננו רואים את הדבר כמו שהוא שאין כל זה כי אם סמך מהכתוב על החלטת הדין, ואלו סמכו זה בהכתוב בספר ויקרא ואמרו על זה ״מכאן אמרו חכמים״, ואלו סמכו זה אצל הכתוב בספר דברים וסיימו גם הם ״מכאן אמרו״.
אבל כשנתבונן על שעת הכרעת הספק אז נראה שם ברור כי חפשו רק אחר קבלה גמורה וחלוטה, ולא אחר דרשה דקראי, כי מזה לא הכריעו מעולם.
ובגמ׳ יבמות ד׳ ט"ו ובתוספתא שם פ"א אשר שם בא דבר דרך חקירת הספק נאמר:
״ת"ש שאלו את ר׳ יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כדברי מי אמר להם מפני אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל מתירא אני שמא ירוצו גלגלתי אבל מעיד אני לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות (שנשאו לשוק) ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח״.
ומבואר לפנינו כי לא עלה על לב ראשי חכמי הדור בכלל, ועל לב ר׳ יהושע בפרט להכריע הדבר על ידי דרשות, אף כי זה ודאי אשר גם הם יכלו לאמר "ולקח ולקחה ויבם ויבמה פרט לצרות ועריות" או ״תלמוד לומר לצרור ולא לצור״.
אבל כל זה אין לו מקום כי אם אחרי ההכרעה וההחלטה על פי קבלתם או מתוך קבלתם.
ועל כן היתה תשובת ר׳ יהושע אך זאת ממה שידע הלכה למעשה מהימים הראשונים, הלכה למעשה אשר נעשה גם במקדש, אשר הי׳ על ידי הוראת הסנהדרין הגדולה.
