עיקר תוי"ט על פרה א

משנה פרה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שתים. נראה דלמעוטי נמי טפי. אע"ג דכל שכן דהויא פרה, מכל מקום פוסל שמא תשחיר. אלא דקשה, הא דמכשיר ר' אליעזר מעוברת הא בת שתים לא ילדה. ושמא דיעבד קאמר דכשרה. הר"ש:

(ב)

(ב) (על המשנה) וחכמים אומרים אף בני שלש. ונוסחא אחרינא לא גרס אף. והר"ש הוכיח דזו הגירסא עיקרית, ודחכמים ור' מאיר אינם מודים לר' יוסי הגלילי. ומהר"מ כתב דאין צריך למחוק, דהא דמכשרי רבנן ור' מאיר בבן שתים, היינו דוקא גבי לוים, דרבנן סברי אהני שני לאכשורי בן שתים, ופר לאכשורי אף בבן שלש, דכל פר בן בקר שלש ותו לא, לא פחות ולא יותר, ושאני הכא דכתיב שני. ור"מ סבר פר בן בקר בלא שני דוקא בן שלש ארבע חמש ולא בן שתים. ור' יוסי סבר דכל היכא דכתיב פרים, בני שתים, דגמרינן מלוים. ומדברי הר"מ נראה, דלרבנן בן שתים נמי כשר:

(ג) (על המשנה) מפני. ובסוף פרק ז' דבכורות ממעטים זקן מקרא. יש לומר היינו מרובה בשנים עד שתש כוחו, והכא אפילו אינו בא בימים וזקן בשנים. והקרבן אהרן פירש, דר"מ מדאורייתא קאמר שאין מביאין כו', כלומר למצוה אמרה התורה ולא לעכב. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) הכבוד. אבל בפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך האי טעמא:

(ג)

(ה) (על הברטנורא) דכתיב בן שנתו. גמרא:

(ו) (על ה) בר"ש ליתנהו לארבע תיבות אלו. וזה יותר נכון, דהא שתי שנים לא בעינן שלימים. וזה שסיים הר"ש משנה שניה שלו ולא של מנין עולם. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) כלומר שלימים. ולכך לא נחשב איל עד יום שלשים ואחד:

(ח) (על המשנה) לא כו'. אם היה מחוייב איל או כבש לבד. רש"י:

(ד)

(ט) (על המשנה) ואשם כו'. הם בבשים. הר"מ:

(י) (על המשנה) מיום שלשים והלאה. מדכתיב והלאה ירצה. ומיהו הא דאוקמוהו אשלשים סברא בעלמא הוא. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) אי נמי, שמא לא ימצאו כל כך טלאים לפי הצורך, אוקמוה אדין תורה. אי נמי, משום שזמנו בהול. מהר"מ. וזה לשון הר"מ, בבכור כתיב ביום השמיני תתנו לי, ומעשר ופסח נשתוו עמו במתן דמים: