עיקר תוי"ט על מנחות יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מנחות יג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) יביא אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא. דמיעוט עשרונים שתים. פירשתי ואיני יודע כו' אצטריך ליה. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) אבל במנחת נסכים לא אכוין. אע"ג דמתנדב אדם מנתת נסכים בכל יום, דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. תוספ':

(ב)

(ג) (על הברטנורא) אבל במשנה דלעיל לא פליג, דההיא באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי אחד. דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמרא. וקשה, דא"כ אמאי סגי לעיל בס'. וי"ל דדמי למשנה ה' דיביא כיום המרובה, דס' עשרון יום המרובה הוא. ועתוי"ט:

(ג)

(ד) (על המשנה) עצים. ת"ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה], מלמד שמתנדבין עצים. [ובת"כ מרבינן מיניה נמי יין ושמן ולבונה]. וכן הוא אומר דעצים אקרי קרבן, והגורלות הפלנו על קרבן העצים. עתוי"ט:

(ה) (על המשנה) מקומץ. תנן נמי הכי בסוף פרק ז' דשקלים. ופירוש הר"ב שזה שיעור הלבונה הבאה עם המנחה, דכתיב והרים ממנו וכו'. והכי איתא בגמרא. ואע"ג דבפ"ק מ"ג פירש הר"ב דבשני קרטין כשרה, ויליף לה מקרא, היינו בדיעבד. ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ, דלהכי אצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין, בפני עצמו לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמו נמי נמי פליגי. והיא פלוגתא בגמרא. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) הקומץ כו'. לאו דוקא. דה"ה בכזית דחייב, כרבנן דזבחים פרק י"ג מ"ד. אלא לאפוקי מר"א דמשנה ו' שם בבזיכי לבונה עד שיקריב ב' קומצים. תוספ'. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) ב' קומצים. בת"כ יליף ליה:

(ד)

(ח) (על המשנה) זהב. זה לבדק הבית. הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) ובסוף פרק ו' דשקלים פירש הר"ב, מביא אפילו צנורא שהוא כמין מזלג קטן. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) מדינר. ודלמא פריטי. אר"ש באתרא דלא סגי פריטי דכספא. גמרא:

(ה)

(יא) (על הברטנורא) דשמן דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה. דתניא, קרבן, כלומר וכי תקריב קרבן מנחה, מלמד שמתנדבין שמן. ודון מינה ומינה, מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר, דון מינה ואוקי באתרה. דשמן הבא בפנו עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. בגמרא. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) וא"י כו'. מן היין או מן השמן. הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) לא דק. אלא ב' תמידי היום הוה ליה לחשוב במקום ב' מוספי החג. ולכן ראוי הוה ליה שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום:

(יד) (על הברטנורא) ג"כ לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים, כדתנן בפ"ט מ"ו:

(טו) (על הברטנורא) שכן שנינו שם משנה ג' כו'. וזה המספר שוה לשמן וליין:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(טז) (על המשנה) עגל כו'. גם כן דעת רבי. הר"מ:

(יז) (על הברטנורא) והוה לי לפרש איל בן שתי שנים, כדתנן במשנה ג' פרק קמא דפרה:

(ח)

(יח) (על המשנה) ונסכיו. היין והסולת שמביאין עם הקרבן נקראים נסכים. הר"מ:

(ט)

(יט) (על הברטנורא) וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [שבכ"מ ב' חשובים מאחד אפילו שניהם שוים. רש"י] נמי פליג, אלא דנטר לת"ק עד דמסיק למילתיה. גמרא:

(כ) (על המשנה) כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. הר"מ:

(כא) (על הברטנורא) ופשיטא דאין הכי נמי אם הומם הגדול דמיחל בבינוני אלא שצריך שיביא גם כן בדמים היתירים:

(י)

(כב) (על הברטנורא) נראה שאע"פ שנתמנה לכהן גדול עדיין לא עבד, אלא שנמנו וגמרו ופסקו לו הגדולה, ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא:

(כג) (על המשנה) יגלח. ענין תגלחת, הבאת קרבנותיו. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) לא ידעתי למה הוסיף בירושלים. ועיין לקמן:

(כה) (על הברטנורא) והכא ליכא למימר נעשה כאומר שלא אתחייב באחריות קרבנותיו, דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמרא:

(כו) (על הברטנורא) ולהכי נמי לא מחייב משום שחוטי חוץ. רש"י:

(כז) (על המשנה) בירושלים. אבל בנוב וגבעון היו מותרים לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה. תוספ' בשם תשובת רש"י:

(כח) (על המשנה) ואין צריך לומר כו'. מכלל דבית חוניו לאו עבודה זרה הוא. ותימה. הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה, דנדרים ונדבות דבני נח היה מעלה. תוספ'. ועתוי"ט: