עין איה על ברכות א לו

(ברכות ה:): "ולוקים רבי יוחנן לנפשיה, דהא רחב"א חלש כו', אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים!".

לפום ריהטא היה נראה, דסוגיא דהכא דברים אחדים היא עם סוגיא דפרק כיסוי הדם (חולין פ"ו ע"א), דפריך ורבי חייא מי נפיל ליה יאניבא בכיתניה, ומשני כי מהני זכותייהו אדעלמא, אדידיהו לא מהניא, כדרבי חנינא שבת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ולפ"ז יקשה שהי' ראוי לתרץ ג"כ בלשון זה, דכי מהני זכותא אאחריני. אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים, הטובה האחת היא מצד הזכיות, ודבר זה הדין נותן שיועיל לאחרים, שבזה זכיות הצדיק מתרבות על מה שהוא מטיב לבריות, שבזה גופו הוא גומל חסד ועושה טוב, ומסתבר שלא יועיל לדידי' כדי שלא ינוכה מזכיותיו. אבל ההטבה השני' היא מטעם כח השלטון של צדיק, שהקב"ה מסר שלטון לעושי רצונו, שיעשה רצונם במאמרם. ודבר זה הוא מצד עצם כח מעלת גדולת הצדיק, שכל כחות הבריאה נכנעים למאמרו. ודבר זה לא מסתבר לחלק בין דידיה לאחריני, כי אין זה מטעם גמול כי אם כטבע בנפש הצדיק. ע"כ צריך להשיב כי אין חבוש מתיר עצמו. וזה הטבע לא נתנה כ"א לגזור בדבר שאינו נוגע לו, להציל אותו מרעה שנתון בה, דע"ז צריך דבר מלך שלטון של צדיק אחר מבחוץ.

<< · עין איה על ברכות · א · לו · >>