ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שצט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שצט· >>


מצוה שצט - לחטא טומאת מת בהזאת מי נידה

שנצטוינו בדיני מי נדה, כלומר בדיני מי הזיה, דהיינו מים חיים מעורבין באפר פרה שמזין בהם על הטמאים. ולשון נדה, כלומר הזיה, מלשון זריקה, כמו (איכה ג, נג) וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי. ונצטוינו בדינם הידועים בכתוב שמטהרין הטמא, כמו שנאמר (במדבר יט, יט): "וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וְגוֹ'", ומטמאין הטהור טומאה חמורה, כמו שכתוב (שם, כא) "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה וְגוֹ'". ומה נאמר במצוה זו וחוקת הפרה פליאה נשגבה לא אוכל לה.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (פרה פ"ו מ"ה), שהמים שנותנין על האפר אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרות המושכין. ונתינת האפר על המים הוא הנקרא לרז"ל קידוש מי חטאת, והמים שהוא נותן עליהם האפר הן נקראות [מי חטאת, ומים אלו אחר שהאפר עליהן הם נקראות] בכתוב מי נדה.

והכל כשרין למלאות ולקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. והמתעסק במלאכה אחרת בשעת מילוי המים ובהולכתן פסלן, ואחר שנתן בהן האפר אין המלאכה פוסלת בהן, כן קבלנו הדבר. והשכר גם כן פוסל בקדוש ובהזיה (בכורות כט, א). כיצד, הנוטל שכר לקדש או להזות, מימיו כמי מערה ואפרו כאפר מקלה. אבל הנוטל שכר על המילוי אינו פוסל. ויתר רובי פרטיה מבוארים במסכת פרה.

ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות, שכולם צריכין הזאה אם נטמאו במת קודם שיכנסו למקדש או יאכלו הקדשים.

ומי שעבר על זה ולא קבל הזאה אם צריך לה, ביטל עשה זה.

וכבר כתבתי במצוה הקודמת כי הרמב"ן ז"ל לא ימנה בחשבון המצות כל דיני הטומאות, וראיותיו החזקות בספר המצות שלו במצוה צ"ו.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/399