ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שצד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שצד· >>
המצוה שיעבדו הלוויים במקדש

מצות עבודת הלוי במקדש[עריכה]

להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. שנאמר (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וגו'. ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבד, ואם לא רצה לא יעבד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (דף יא.), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר (דברים יח ז) ושרת בשם יי אלהיו. ואמרו שם בערכין אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.

משרשי המצוה. לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך זה דבר ברור הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות ל ב) שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה, (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתח ולסגר שערי המקדש.

ועיקר עבודתם, לשורר על הקרבן ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה, לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת. ואין בן לוי נכנס לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד א), שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שיהא גדול, שנאמר "איש איש על עבדתו" ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה (במדבר ח כח) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבאר קצת מענין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. ‏[1].

ונוהגת בזמן הבית בלויים. ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות אלא ששתק, בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.

הערות[עריכה]


קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/394