מצוה:שיעבדו הלוויים במקדש
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.
(במדבר יח, כג)
וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה.
(דברים יח, ז)
היא שנצטוו הלוים בה לבד, לעבוד במקדש בעבודות ידועות כמו נעילת השערים ואמירת השיר בעת הקרבן. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "ועבד הלוי" (במדבר יח, כג). ולשון ספרי: שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד, תלמוד לומר "ועבד הלוי" בעל כרחו, כלומר שהוא ציווי חובה המוטל עליו בהכרח. וזהו עבודת הלוים.
וכבר התבאר במקומות מתמיד וממידות ונתבאר גם כן בפרק שני דערכין (דף י"א) שהשיר לא יאמרוהו זולתי הלוים. וכבר נכפל זה הציווי בזאת המצוה בלשון אחר והוא אמרו "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים" (דברים יח, ז). ואמר בשני מערכין (שם) אי זהו שרות שהוא בשם ה'? הוי אומר זו שירה.
להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. שנאמר "ועבד הלוי הוא וגו'" (במדבר יח, כג). ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבוד, ואם לא רצה לא יעבוד, תלמוד לומר "ועבד הלוי הוא" על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (דף יא.), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר "ושרת בשם יי אלהיו" (דברים יח, ז). ואמרו שם בערכין אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.
משרשי המצוה. לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך זה דבר ברור הוא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות ל:) שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתוח ולסגור שערי המקדש.
ועיקר עבודתם לשורר על הקרבן ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה, לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת.
ואין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד.) שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שיהא גדול, שנאמר "איש איש על עבדתו" ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה" (במדבר ח, כה) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מענין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם (פ"ט מהל' כלי המקדש).
ונוהגת בזמן הבית בלויים. ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות אלא ששתק, בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.
מצות עשה להיות הלוים מתעסקין בעבודת בית המקדש, להיות שומרים ושוערים, לפתוח שערי המקדש ולסגרם, ולשורר בכל יום על הקרבן, שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וגומר, ונאמר ושרת בשם ה׳ אלהיך ככל אחיו הלוים.
איזהו שירות שהוא בשם ה׳? הוי אומר זו שירה, כמו שדורש שמואל בפרק אין נערכין. [דף י״א] ולוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואע״פ שבפ׳ החליל [דף נ״ה] דורש פרשה זו בכהנים כאן דורש מפשוטו של מקרא שאומר שם וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו׳. מסקינן שם [בדף י״א דלעיל] שאין אומרים שירה אלא על כל עולת הציבור חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקדימין הציבור לקיץ המזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן, אין אומרין עליהם שירה. ושנינו שם [בדף י״ג] שאין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד עולם. אין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה, וכן הוא אומר בפ׳ החליל [דף נ״א וכן בדף י״א דלעיל] על מחלוקת התנאים דכ״ע עיקר השירה בפה.
ואחרים עומדין שם ומנגנין בכלי שיר, מהן לוים מהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, כמו שאומר שם שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס. ואין אלו משוררים על פי הכלי עולין למניין י״ב. ובמה הם מנגנין? בנבלים וחלילים וכינורות וחצוצרות והצלצל. אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ומתשע כינורות ומוסיפין עד עולם, והצלצל אחד בלבד. כך שנינו שם במשנה [פ״ב דערכין דף י׳ וי״ג כל הסוגיא].
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.