ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שצג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שצג· >>


מצוה שצג - לא לפדות בכור בהמה טהורה

שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה ציותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת. על כן באתנו המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם, ואפילו עבר ופדהו – אינו פדוי, ועל זה נאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם(במדבר יח, יז). ביאר הכתוב שלוש הבהמות הטהורות שהן בחיוב מצוות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר "בא" (מצוה יח).

משרשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. וענין האזהרה שלא לפדותו נקשר עמו, וקחנו משם.

מדיני המצוה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' בכורות ה"יז): הבכור, כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקורבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד – הרי זה מותר למכרו ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל. עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה "הואיל ולאכילה עומד" כוונתו לומר לכשיפול בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן – בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם ואפילו לגוי, דכחולין גמורין הוא, כמו שכתוב: "הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל(דברים יב, טו). ומכל מקום הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה מבוארים במסכת בכורות (פ"ה).

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל כמו מצות קידוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד כדעת קצת המפרשים (ראו בית יוסף יו"ד שו); בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר "ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך(דברים יד, כג). ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא:) ממקום שאתה מביא מעשר, דהיינו ארץ ישראל, אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ, אין מקבלים ממנו ולא יקרב דחולין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו (פ"א מהל' בכורות ה"ז) כהנים, לויים וישראלים, שנאמר "כל הבכור אשר יולד וגו'(דברים טו, יט). ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב) ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) – חייבים הם בזו.

והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה – אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי אלא בקדושתו הוא כמו שהיה, עבר על לאו; שלעניין העבירת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (דף ד:) במחלוקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/393