ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שפד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שפד· >>
פרשת בהעלותך


מצוה שפד - לתקוע בחצוצרות במקדש בעת שמחה ובעת צרה

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה וְגוֹ'", וכתוב אחריו גם כן (שם, י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְגוֹ'". ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין (דף כט.) שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב ומהדר ליה כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם כט, א) "יוֹם תְּרוּעָה וְגוֹ'", והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ'", ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון.
ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כח.) שהחצוצרת היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים. ויתר פרטיה מבוארין בספרי וראש השנה (דף כו:). וגם כן במסכת תענית (דף יט.) ביארו שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות (שם, ח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות". ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים [מפני שהן ככלי ניגון], אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן , כלומר שבכל יום היו תוקעין ולא ביום מועד וראש חדש בלבד.
אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ה) שכתב בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה, נראה מדבריו שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות.

ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה.

קישורים חיצוניים[עריכה]

קיצור דרך: Tryg/mcwa/3842