ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שכג
שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר "ביום השמיני מקרא קדש [...] כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, לו). וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה (רש"י עה"ת שם) שהוא נקרא כן לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאילו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.
כבר אמרנו הרבה פעמים שאיסור מלאכה בכל המועדים שווה. אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב:) שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר שאינו מכלל חג הסוכות. ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת. ואין זכר לחג הסוכות בו כלל, אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גלויות אנו צריכין לישב בסוכה שמונה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה, ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות. ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז.) מיתב יתבינן בסכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד, הוספנו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמנה ימים, אבל מכל מקום ברוכי לא מברכינן על הסוכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר: למה לא תקנו לברך על שניהם, ונאמר "ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה", כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבת ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן, אבל לישב בסכה ראוי לנו, שישיבת הסכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גלויות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה (מצוה שא).
ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאסרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפורש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מותרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (דף יח.). יש מהם שלמדו הדבר ממקרא ד"את חג המצות תשמר" (שמות כג, טו), והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה כל ימי חג המצות תשמר מעשית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדשה לפניהם ולאחריהם וכו'.
ואיתא התם דיליף לה מ"כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, ז), והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה חוץ מצורך אוכל נפש, אבל בחולו של מועד לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מ"אלה מועדי יי מקראי קדש" (שם כג, ד) דמוקים לה אחולו של מועד ומדכתיב ביה "מקראי קדש" מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מ"עצרת היא", כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מה' השביעי הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי, "ששת ימים תאכל מצות", שאמרו זכרונם לברכה "וביום השביעי עצרת" השביעי עצור בכל מלאכה ולא השישי. ואי זו מלאכה אסורה או מותרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם. ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה, אסורה לנו מדאוריתא, ואשר התירו גם כן, מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.
והם אמרו דרך כלל שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד, ימצא בה הפסד הרבה – מותר לעשותה. וזהו אמרם (מועד קטן ב.) משקין בית השלחין במועד, כלומר גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד ואם לא ישקוהו יפסד. לשון שלחין כמו שלהין, מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הבריכה ומימי הגשמים, שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו. הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גינתו רעננה, דשמא תיבש כולה או מקצתה. אבל בכל מלאכה האבודה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים וירא שלא יפסד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, או ענבים אם לא ידרך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה ולא חשו לטורח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שינוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה (דף יב:) לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להיבצר. ועוד אמרו דרך כלל (דף ח:) בענין זה שההדיוט תופר כדרכו והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתוב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי. אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה (דף יח:) להגיה אפילו אות אחת בספר תורה, נחמיר בכתיבה.
ואסרו לכל אדם (דף יב:) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בענין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד כי אם לשמוח לפני השם. רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר, הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. וכל המכוון מלאכתו במועד ועשה אותה, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכיוון אותה מלאכה במועד, אין קונסין בנו אחריו וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד, וקורא אני על בן זה "יכין וצדיק ילבש" (איוב כז, יז). ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (דף יג.) כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה. וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל. ופירוש "אין לו מה יאכל" לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חילוקי מלאכות המועד רבו עד מאוד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן.
וכלל זה יהיה בידך שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת. שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בענין שבותי שבת ויום טוב, נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' יום טוב ה"ב) שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין, ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' למוע"ק שם ובפי' עה"ת כאן) ורבים עמו, אמרו שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/323