ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שכד· >>


מצוה שכד - לקחת ארבעה מינים

מצות לולב שניקח ביום ראשון של חג הסוכות, בידינו: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל(ויקרא כג, מ). ובא הפירוש (סוכה לה.) כי "פרי עץ הדר" זה האתרוג. ו"כפות תמרים" הוא הלולב, ונכתב "כפת" חסר בלא ו', לרמוז שהחיוב שניקח לולב אחד ולא שניים ושלושה או יותר. ו"ענף עץ עבות" הוא ההדס. ו"ערבי נחל" היא הערבה הידועה בישראל.

משרשי המצוה כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן, כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל מצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיות מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם ג' מיניו, מזה השורש הוא. לפי שימי החג הם ימי השמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה. ומפני כן נקרא חג האסיף. וציוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו יתברך. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו. וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעת מינים אלו עניין אחד: שהן דומין לאיברים היקרים שבאדם (ויקרא רבה, פ' ל; תנחומא, אמור יט). שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, רמז שיישר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה.

וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע כי עיקר שמחה יום ראשון היא. ואם תשאל: שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה: היום שמיני עצרת כולו לשם יתברך. וכמו שאמרו רבנינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כא כד; מדרש הגדול, שמות, כט לו) משל למלך שעשה סעודה כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם "עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם" ולפיכך נקרא עצרת. ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו. ועוד, שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג שבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתינו, והיא זכרונינו הגדול ליישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בעניינים אלו על צד הפשט. והאמנתי כי יש אל המקובלים סודות נפלאים במצות הלולב וג' מינים.

דיני המצוה מה שאמרו ז"ל (מנחות כז.) שארבעת מינים אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה כשאין לו. אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אינו צריך אגד.

ונוטלין לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס כשר שיהיו עליו עשויים ג' ג' בקצה כמו שמפורש בגמרא, ולזה רמז הכתוב כשקראו "עבות". ושיעור ארכו של לולב לכל הפחות ד' טפחים, והדס וערבה ג' טפחים שהן י' אצבעות בגודל. ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן, ודין שותפים שקנו אתרוג בשותפות, או אחים שקנוהו בתפיסת הבית, שאם קנו על דעת לצאת בו יוצאים בו כל אחד מהן ואינם צריכים זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורינו י"א. ודין הנענוע, שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד, והעניין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה עד מטה וד' רוחות, שהכל נכלל בזה, ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוכה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות. ועובר על זה ולא נטל ד' מינים אלו ביום א' של חג הסוכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל ז' במקדש, ביטל עשה זו. ובמקדש היה ניטל ביום א' ואפילו בשבת.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/324