ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תרח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תרח· >>

מצות להדמות בדרכי השם יתברך הטובים והישרים[עריכה]

שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו, על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר (דברים כח ט) והלכת בדרכיו, ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר ללכת בכל דרכיו (דברים י, יב יא, כב).

ואמרו זכרונם לברכה (בספרי עקב יא כב) בפרוש זאת המצוה, מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק, מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו. והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול, שאין בנו כח ודעה להשיג גדל מעלתו ורב טובו ולא בכל הנבראים, ועל הדרך הזה שאמרנו ‏[1] יקראו הנביאים לאל ברוך הוא כל הכנויים: צדיק, ישר, תמים, גבור, חזק, רב חסד, ארך אפים, כי באמרם ארך אפים אין הענין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם, כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת, ואין אומר לו מה תעשה למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות. אבל הענין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המדות המעלות שמתנהג עם בריותיו, ויש לנו ללמד ולעשות כל דרכינו בדמיונו. ואולי, בני, תחשב לבא עלי במה שכתוב ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב), ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז א) וכמה זעמו? רגע ואתה בני אל תטעה בזה, חלילה לאל מרשע ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות, וענין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעל החמר הגרוע. ובאמת כי הזעם שזכרו בו איננו רק על דרך משל על ענין העולם, כונתם לומר כי בהיות רב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים יתחייב העולם מתוך כך כליה תמיד, ואולי אמרם שזעמו רגע בכל יום, הטעם לפי שהעולם נדון אחר רבו ובכל יום ויום מתחייב העולם על מעשיהם הרעים, ואותו רגע קטן אשר ישלים הרב חוטא אחד בחטאו ידמו זכרונם לברכה לזעם האל, לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם וחיוב עליהם, שהכל ראויים באותו רגע מכח מדת הדין לכלות, אלא שמדת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו. וקבל זה בני ממני עד שמעך טוב ממנו.

שרש מצוה זו ידוע הוא, כי היא ושרשה דבר אחד.

דיניה גם כן קצרים. ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו, בין באכילה בין בשתיה, בין במשא ומתן בין בדברי תורה, בין בתפלה, בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממצעת, ולא יתרחק אל הקצוות לעולם, ועל כלל הענין הזה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה ב), שיהא אדם שם דעותיו תמיד כלומר, שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר, וסמכו הדבר לקרא דכתיב (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. דרשו הם (מועד קטן ה א), אל תקרי ושם אלא ושם.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקים המצוה הזאת בטל עשה זה.

הערות[עריכה]