ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תרז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תרז· >>

מצות וידוי מעשר[עריכה]

שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפרותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות ודוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני יי אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו'.

משרשי המצוה. לפי שסגלת האדם וגדל שבחו, הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסל דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא לגע ולהנות בהם בפעל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ ב) אין מתודין ודוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לודוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב א). ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני יי אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית. ואימתי הוא מתודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר.

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, בזכרים. והעובר על זה ולא התודה ודוי זה של מעשרות בזמן הבית בטל עשה זה.

הערות[עריכה]