ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תרא
שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה
[עריכה]שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן, ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למנעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסם שור בדישו.
משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמר אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקדש ה נבחר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגדולי הקרקע, בין במחבר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל אסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קדם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חייב משום חסימה. ודין [2] הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין [3] פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא [4].
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר [5] על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין [6]. (ותמה הוא מאי שנא הכא משאר דכתי דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה). והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלשת קבין לחמור.
הערות
[עריכה]- ^ (בבא מציעא פט א רמב"ם שכירות פי"ג הל' א ב)
- ^ (שם צ א)
- ^ (שם פט ב)
- ^ ח"ה סי' שלח
- ^ (שם צ ב)
- ^ (סנהדרין סה, ב)