ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תר· >>

שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות ובכללה שלא נכה ישראל[עריכה]

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. ובאור זה הענין, כך הוא, שכל המחויב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה ‏[1]. ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו יכה, ואם לא יוכל לסבלו כולו יכה כפי יכלתו. ואין פחות משלש הכאות לעולם, ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר (דברים כה ג) "לא יוסיף", וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה, אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף, פן יוסיף.

וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד"לא יוסיף", כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יז מהל' סנהדרין ה"א), והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך.

שרש מצוה זו. נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין. ]

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין טז ב), כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משלשות, אלא ילקה שמנה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר (דברים כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. נפסקה הרצועה קדם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה פטור. כפתוהו על העמוד ונתק המיתרים בכחו וברח פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שנקלה אחיך הוא. ואף כל מחייבי כריתות שלקו אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מכות ‏[2].

ונוהג איסור זה לענין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל לענין אסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב"ם שם יב) על זה והכה ר ישראל הכאה גדולה שיתחייב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חדוש הוא שחדשה התורה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (ספהמ"צ להרמב"ם לאוין ש)
  2. ^ פרק שלישי