ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקמח· >>

מצוה על הרוצה לגרש את אשתו שיגרשגו בשטר[עריכה]

שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב, ועל זה הכתב יאמר הכתוב ספר כריתות, והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה גט, וכמו כן המתרגם תרגם ספר גט, ועל זה נאמר (דברים כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו.

משרשי המצוה. לפי שהאשה נבראת לעזור לאדם, והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה, יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גטין (דף צ.), שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו וחננה האל לצרכו ולכבודו, עינים לראות ואזנים לשמע ונפש שכלית, אין דאוי להוציאה ולשלחה מעליו, כי אם בטענה גדולה, וכענין שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר. אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות אתה על כל פנים, [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזמה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו, מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם צותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זמה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגרושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחיבנו לכתב הדברים בספר והעד עדים צריכה להראות שטר כל הטוענת גרושין. ועוד תועלת בדבר, כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם מלגרש אותה וגדול השלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין מא א) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש לתנו ביד האשה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכול לתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו ‏[1] גם כן שזה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אין כונת הכתוב שיכתב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתב ולתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר לתן לה, לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר ונתן אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר על פי שנים עדים יקום דבר. ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מתרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת השם מה בין גט פסול לשאינו גט כלל.


ועשרה[2] דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה, ואלו הן

  • א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני.
  • ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר.
  • ג) ושיהיה ענין הכתב, שגרשה והסירה מקנינו.
  • ד) ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה,
  • ה) ושיהא נכתב לשמה.
  • ו) שלא יהיה הגט מחסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו.
  • ז) ושיתננו לה.
  • ח) ושיתננו לה בפני עדים.
  • ט) ושיתננו לה בתורת גרושין.
  • י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה. וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה א) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קדם מעשה גט זה, והרי את מתרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמתר לכתבו בכל לשון לכתחלה.

וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו. ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החדש הראשון או לשני, מפני שגט מאחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מתרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל: והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב א תוס' ד"ה המביא), ובשטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד.

וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו. בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל. וכותבין כדת משה וישראל. בשטה אחרונה, וחותמין העדים.

ומנהג העולם להזהיר המגרש ‏[3], שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתב הגט ולחתם ולתת נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה ‏[4], שלא יכתב בגט ודן ביו"ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו"ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן ‏[5] צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבאר, עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכתבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על הענין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכתבו בלשון ארמי ובכתב אשורי ‏[6].

והנה אכתב לר בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא, ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומעניני שם גט שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן השם הוא זה. תחלת כל דבר אמר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקר ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה ענין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקדש, לא כן נתן לנו השם אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלש פעמים, כדכתיב ולא תונו איש את עמיתו בשלשה מקומות (ויקרא יט, לג, כה יד יז).

ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקים כל דבר אחר אמתת הענינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדבורים, כי אם אחר כונת האנשים, בהיות לנו כונתם ברורה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (דף צז.) בפרק אלמנה נזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי דהדרי זביני, והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקידושין (דף נ.) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כלן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבר לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו.

הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכיות ומחילות בינינו כן הוא: יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'. ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשפרא דשטרא. וצריך להזכיר (בבא בתרא סג ב) עמקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשו לכתב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקיימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה, לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז).

ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קסז א) בענין זה של שטרות, דלא לכתב אניש מחשבון שלשה עד עשרה בסוף שטה, דלמא מזיף ויכתב משלשה שלשים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שטה. וכן אמרו בענין זה (שם קסה ב) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (שם קסז ב) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפדק גט פשוט (שם קסא ב) שכל המחקין כלן צריך אניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזר מענינו של שטר בשטה אחרונה, לפי שאין למדין משטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת כשר, וזה שנהגו (תוס' שם קסב א ד"ה לפי) לכתב הכל שריר וקים בשטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (קסג א) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא ברה דרב אידי בפרק הזהב (בבא מציעא מז א) דכתבינן בשטרות וקנינא מנה במנא דכשר למקניא בה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר דכשר למעוטי אסורי הנאה.

ונוסח שטר חזקה כך הוא: בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני.

נוסח שטר מכירת חוב: אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר, ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מח א ועי' ב"ב עז ב תוד"ה רב פפא) שאינה נקנית כי אם במעמד שלשתן, וזה מתלת מלי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד א) שהן הלכתא בלא טעמא.

נוסח שטר צואה: אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במטה, ודבריו מכונים בפיו, ודעתו מישבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתירא שמא אמות מחלי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן. ואחר כל דבריו כותבין, כל זה צוה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חלי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח.

נוסח שטר קיום בית דין: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאשר ומקים. וחותמין שמותיהם.

ויתר רבי הפרטים היוצאים בעניני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת גטין ובבבא בתרא בפרק גט פשוט ובקצת מקומות בתלמוד בפזור.


ונוהגת מצות גטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגרש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכענין שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בטל עשה זה וענשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש, והוא מחזיק אותה כמגרשת, ועונש אשת איש ידוע, כי הוא מן העברות היותר החמורות בתודה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רמב"ם גירושין פ"ב הל' א ב)
  2. ^ (רמב"ם שם א א)
  3. ^ (רמב"ם שם פ"ו ה"כ)
  4. ^ (רמב"ם שם פ"ד הי"ג)
  5. ^ (רמב"ם שם פ"ד ה"י)
  6. ^ (שו"ע אבה"ע סי' קכו סעיף ב)