ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקד· >>

מצות עריפת העגלה בנחל[עריכה]

שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן ‏[1], וענין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפרש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה, וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ"ט).

משרשי המצוה. כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב [ה] במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקם ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב"ם זכרונו לברכה ‏[2].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה, ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה "באדמה אשר יי אלהיך נותן לך". וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרבה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא בתרא כג ב) רב וקרוב הלך אחר הרב. ואף על פי שרב וקרוב שניהם דאוריתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרב הרב עדיף. ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו (סוטה מד, ב מה א) חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה.

ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מד ב) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פרוש איתן שמימיו שוטפין בחזקה (פ"ט מהל' רוצח ה"ב))
  2. ^ (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ')