ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקג· >>

מצוה לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב[עריכה]

שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על הענין הנזכר אנו מצוים להרג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה, ועל זה כלו יאמרו זכרונם לברכה מלחמת הרשות. ואמרו בספרי (כאן) אם אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.

משרשי המצוה. לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל עניננו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד, וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום, ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות, ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[1] שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו, אבל כשלא השלימו יש חלוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך, וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי, וילפינן זה מדכתיב (במדבר לא ז) ויצבאו על מדין כאשר צוה יי וגו' ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.

וכן מענין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים ואין בידם צידה לאכל אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך, וכן דרשו זכרונם לברכה (חולין יז א) ובתים מלאים כל טוב (דברים ו יא), אפילו קדלי דחזירי התרו לנו, ועל זה נאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר וגו' עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתן בזכרים, שהם ראויים למלחמה, והיא מן המצות המוטלות על הצבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על הענין שזכרנו בטלו עשה זה.

הערות[עריכה]