ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תצא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תצא· >>

מצות מינוי שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל[עריכה]

למנות[1] שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה, ויחזרו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגנים. ויקימו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי המצוה הזאת שיהיו אלו הדינין, מדרגה עליונה ממדרגה, וזה שנעמיד בכל עיר ועיר עשרים ושלשה דינין מקבצין כולן במקום אחד משערי המדינה הראויה לזה המנין, וזאת היא סנהדרי קטנה, ונעמיד בירושלים בית דין גדול משבעים דינים, ונעמיד אחד על השבעים ההם והוא הנקרא ראש הישיבה, והוא אשר יקראו החכמים נשיא כמו כן, ויהיו כולן מקבצין במקומן המיוחד להם. ומקום שהוא מעט המנין, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה יעמידו בו שלשה ישפטו הם הדבר הקטן, והדבר הקשה יביאון למי שהוא למעלה מהם. וכמו כן ימנו נוגשים בעם הסובבים בעיר בשוקים וברחובות, יביטו עניני בני אדם בסחורת ממכרם ומקחם, עד שלא יהיה ביניהם העול, ואפילו בדבר מועט. והמצוה שבאה בזה, הוא אמרו יתברך שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ולשון ספרי (כאן ועי' סנהדרין טז ב) מנין שממנין בית דין לכל ישראל? תלמוד לומר שופטים ושוטרים, ומנין שממנים אחד על גבי כולם, תלמוד לומר תתן לך, ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט? תלמוד לומר בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפלה המצוה למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתברך למשה עליו השלום (במדבר יא טו) אספה לי שבעים איש. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי בהעלותך בפסיקתא דאטפרה לי), כל מקום שנאמר לי הרי הוא קים לעולם, וכן (שמות כח מא) וכהנו לי וכו' כלומר, שהיא מצוה נצחית ואינה לפי שעה, אבל יהיה זה עוד כל ימי הארץ.

שרש המצוה. נגלה הוא, שעם הדבר הזה, נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב ובישר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי הישר והאמונה ובוחרים בטוב ידבק בהם הטוב, וישמח יי במעשיו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לו ב) ‏[2] שהגדול שבשבעים יושב למטה מן הנשיא, והוא הנקרא אב בית דין, ושאר השבעים יושבין לפי שנותיהם וכפי מעלתם קרב לנשיא, כלומר, שכל הגדול מחברו בחכמה סמוך לו יותר, והשוין בחכמה הולכין בהן אחר רב שנים. וכולן יושבים בעגול עשוי כמו חצי גרן עגלה, כדי שיהו רואים כולם אלו את אלו. ועוד מעמידין לפניהם שני בתי דינין של עשרים ושלשה כת אחת מהן על פתח העזרה, וכת אחרת על פתח הר הבית, והגדול שבכל כת וכת ראש לכת שלו.

ואין מעמידין בסנהדרין ‏[3] בין גדולה בין קטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים בחכמת התורה, ויודעין גם כן קצת משאר החכמות, כגון רפואות וחשבון, תקופות, ומזלות, ואצטגנינות. ודרכי המעוננים, והקוסמים, והמכשפים, כדי שיהו יודעין לדון העם בכל דרכים אלו אם יצטרכו לכך. ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיחסים הראויין להשיא בנותם לכהנה, שנאמר (במדבר יא טז) במשה והתיצבו שם עמך ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין לז ב) בדומין לך.

ואין מעמידין סנהדרין לעולם בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה, אלא סמוכין. ומשה רבנו סמך לתלמידו יהושע בידיו, כמו שכתוב (שם כז כג) ויסמך את ידיו עליו וכמו כן סמך לשבעים הזקנים שאסף אליו, ואותן הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, עד סוף כל הסמוכים. ואמנם הסמיכה בכל הדורות לא היתה ביד כמו סמיכה של משה, אלא שהיו בודקין אותו כשהיו רוצים לסמך, אם היה בקי בחכמת התורה, ואם היה שכלו בריא ושלם, ואם הוא איש אוהב אמת ושונא העול וכל ענינו. ואחר חקירה רבה בענינו ובחכמתו אומרין לו שלשה חכמים סמוכים, או אפילו כשאחד מהן סמוך הרי אתה סמוך, וקורין לו רבי מאותה שעה, והיה לו רשות לאחר מכן לדון אפילו דיני קנסות. ודין זקן מפלג, וסריס, וסומא, אפילו באחת מעיניו, ומי שאין לו בנים שאינן ראויין להיות סנהדרין, ודין מלכי בית דוד שדנין ודנין אותן, אבל לא מלכי ישראל, לפי שאינם בחזקת כשרות כמו הם. ודין עד אימתי יושבין בדין, סנהדרי גדולה או קטנה ובית דין של שלשה. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו, כלומר, סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה, אבל לא בחוצה לארץ, שאין סומכין בחוצה לארץ, אבל מכל מקום כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ. וזה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ז א) סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ואולם אין להם רשות לדון בדיני נפשות, לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא בזמן הבית ובזמן שיהיו סנהדרין קבועין בירושלים. וזאת אחת מן המצות המטלות על הצבור כולם שבכל מקום ומקום. וצבור הראוי לקבע ביניהם בית דין, כמו שמבואר במסכת סנהדרין (ב ב), ולא קבעו להם בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת, ויש לנו ללמד מזה, שאף על פי שאין לנו היום בעונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה בהם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם, בממון או אפילו בגוף, על עשית מצות התורה, ולמנע מקרבם כל דבר מגנה וכל הדומה לו, ואלו הממנים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם, ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם, ובו יהיה רב מחשבותם ועסקיהם, ויתקים בהם מקרא שכתוב (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' סהמ"צ להרמב"ם עשין קעו)
  2. ^ (עי' רמב"ם סנהדרין א ג)
  3. ^ (שם יז א , שם סנהדרין פ"ב הל' א ב)