ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/פ
שלא לשמוע טענת בעל דין שלא בפני בעל דינו
[עריכה]שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא. והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצוה הדיין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא (שם) שאזהרה זו של לא תשא וגו' על זה נאמרה. ועוד אמרו שם, שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן (שם ז) מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר.
שרש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה (איוב כ כט) חלק אדם רשע מאלהים. ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רחוק לרב מאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד ב) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו. ובאָמֵרִי "מדות" בהקדוש ברוך הוא -- אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז"ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין ליחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שתוף ופרוד בעולם.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל ב) שכל דיין שיודע בדין שהוא מרמה שחייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין, ויתר רבי הפרטים, מבוארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן [1]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטענו טענותם לדין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.