ספרא דצניעותא/פרק ה
מתוך: זוהר חלק טו (עריכה)
פרקא חמשאה
[עריכה]"הוי גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים וגו'" (ישעיה א, ד), שבעה דרגין, יו"ד ה"ה ו"ה ה"י, ו"ו אפיק ד', ה"ה הו"י, ה"ה אפיק ו"ו, ד"ו לבר, אסתיר אדם דכר ונוקבא, דאינון ד"ו, דכתיב בנים משחיתים.
בראשית ברא, בראשית מאמר, ברא חצי מאמר, אב ובן, סתים וגליא, עדן עלאה דסתים וגניז, עדן תתאה נפיק למטלטלי (ס"א למטלנוי) ואתגלייא, יהוה יה, אלהים, את, אדני אהיה, ימינא ושמאלא כחדא אשתתפו. השמים ואת, דכתיב (ד"ה א כט יא) והתפארת, והנצח אינון כחדא אשתתפו, הארץ דכתיב (תהלים ח ב) מה אדיר שמך בכל הארץ, (ישעיה ו ג) מלא כל הארץ כבודו.
יהי רקיע בתוך המים, להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, עתיקא לזעירא, אתפרש ואתדבק, לא אתפרש ממש.
פומא ממלל רברבן, אנתיק ואתעטר בכתרין זעירין, בחמשה זינין מים, וכתיב (במדבר יט יז) ונתן עליו מים חיים, (ירמיה י י) הוא אלהים חיים ומלך עולם, (תהלים קטז ט) אתהלך לפני יהו"ה בארצות החיים, (ש"א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה וגו', (בראשית ב ט) ועץ החיים בתוך הגן, י"ה, יו"ד ה"א, א"ה י"י, בין מים למים, מים שלימין ומים דלא שלימין, רחמין שלימין רחמין דלא שלימין:
"ויאמר יהו"ה לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר". ויאמר יהו"ה, כד אתיישבא בזעירא, מכאן (לומר) דבר בשם אמרו, (נ"א דכד אמר בשם אמרו) דעתיקא סתים קאמר, לא ידון רוחי באדם דלעילא, משום דבההוא רוחא דאתנשבא מתרין נוקבין דפרדשקא, משיך לתתאי, ובגין כך כתיב (ימי עולם) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, יו"ד שלים ולא שלים, י' בלחודוי מאה, תרין אתוון תרין זמנין, מאה ועשרים שנה, י' בלחודוי כד [דף קעט ע"א] אתגלייא בזעירא, אתמשך בעשר אלפין שנין, מכאן כתיב (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה.
"הנפילים היו בארץ", היינו דכתיב "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", מאתר דאתפרש גנתא, אקרו הנפילים, דכתיב ומשם יפרד.
"היו בארץ בימים ההם" -- ולא לבתר זמנא, עד דאתא יהושע, ובני האלהים אתטמרו עד דאתא שלמה, ובנות האדם אתכללו, ההוא דכתיב (קהלת ב, ח) "ותענגות", תענגות קארי תענגים לא קארי.
בני האדם, דאתרמיו (נ"א דאתרמיזו) מהאי רוחין אחרנין, דלא אתכללו בחכמה עלאה, דכתיב ויהו"ה נתן חכמה לשלמה, וכתיב ויחכם מכל האדם, משום דהני לא אתכללו באדם, (מ"א ה יב) ויהו"ה נתן חכמה, ה' עלאה, (שם ד לא) ויחכם, דמינה אתחכם לתתא.
"המה הגבורים אשר מעולם" -- עולם דלעילא, אנשי השם, דאתנהגן בשמא, מאי שמא, שמא קדישא דאתנהגן ביה דלא קדישין לתתא, ולא אתנהגן אלא בשמא, אנשי השם סתם, ולא אנשי יהו"ה, לאו מסתים סתימא, אלא גריעותא, ולא גריעותא, אנשי השם סתם, מכללא דאדם נפקו, כתיב (תהלים מט, יג) "ואדם ביקר בל ילין", אדם ביקר, ביקירו דמלכא, בל ילין, בלא רוחא.
תליסר מלכי קרבא, בשבעה, שבעה מלכין בארעא, אתחזיאו נצחי קרבא, תשעה דסלקין בדרגין, דרהטין ברעותהון, ולית דימחי בידיהון.
חמשה מלכין קיימין בבהילו, לקמי ארבע לא יכלין למיקם, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבין באתכלא, צרירן בהו, שבעה רהיטין סהדין סהדותא, ולא קיימין בדוכתייהו.
אילנא דמבסם, יתיב בגו, בענפוי אחידן ומקננן צפרין, תחותוי תטלל חיותא, דשליטא בההוא אילנא בתרי כבישין למהך, בשבעה סמכין סחרניה, בארבע חיוון, מתגלגלין בארבע סטרין.
חויא דרהיט בש"ע דלוגין, דליג על טורין, מקפץ על גבעתא, דכתיב (שיר ב, ח) מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, זנביה בפומיה, בשנוי נקיב בתרין גיסין, כד נטיל גיסטרא, אתעביד לתלת רוחין.
כתיב "ויתהלך חנוך את האלהים", וכתיב (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו", לנער הידוע, את האלהים ולא את יהו"ה, ואיננו, בשם זה, כי לקח אותו אלהים, להקרא בשמו. תלת בתי דינין, ארבע אינון, ארבע בתי דינין דלעילא, ארבע לתתא, דכתיב (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, דינא קשיא, דינא דלא קשיא, דינא בשקולא, דינא דלא בשקולא, דינא רפיא, דאפילו לא האי ולא האי.
"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה". החל האדם לרב, היינו דכתיב בשגם, האדם דלעילא, וכתיב על פני האדמה.
(שמות לד, כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" היינו דכתיב (בראשית ג, כא) "כתנות עור". קרן דכתיב (ש"א טז, יג) "ויקח שמואל את קרן השמן", לית משיחה אלא בקרן, (תהלים פט, יח) "ובשמך תרום קרננו", (שם קלב, טז) "שם אצמיח קרן לדוד", היינו עשיראה דמלכא, ואתיא מן יובלא דהיא אימא, דכתיב (יהושע ו, ה) "והיה במשוך בקרן היובל", קרן ביובלא אתעטר, עשיראה באימא.
קרן, דנטיל קרן וריוח, לאתבא רוחיה ליה, והאי קרן דיובלא הוא, וביובל ה', וה' נשיבא דרוחא לכלא, וכלא תייבין לאתרייהו, דכתיב (ירמיה א, ו) "אהה יהו"ה אלהים", כד אתחזי ה' לה', יהו"ה אלהים אתקרי שם מלא, וכתיב (ישעיה ב, יא) "ונשגב יהו"ה לבדו ביום ההוא", (ס"א כד אתחזר ה' לה' ואסתלק י', פורענותא אתי לעלמא, ואם לא בשביל אדנ"י יהו"ה לא אתקיים עלמא, וכלא אתחרב, ועל דא כתיב ונשגב וגו'),
עד כאן סתים ואתעטר צניעותא דמלכא, דהיינו ספרא דצניעותא, זכאה למאן דעאל ונפק, וידע (נ"א למאן דנפק וידע) שבילוי וארחוי: