סמ"ק/קצז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< · סמ"ק · קצז · >>


רמב"ם הל' שחיטה פ"א סמג ח"ע סי' סג טור י"ד סימן א

לשחוט (הג' א) דכתיב (דברים י"ב, כ"א) וזבחת כאשר צויתיך וגו'. אמר רב יהודה אמר שמואל (הג' ב) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה (הג' ג) אסור לאכול משחיטתו. אם לא דחוהו (הג' ד) מתחילה ועד סוף ששחט היטב. וכן חרש שוטה וקטן אין אוכלין משחיטתן אם אין אחרים רואים אתם. אך נשים שוחטות אם יודעות הלכות שחיטה ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה: דרסה חלדה: הגרמה: עיקור:

שהייה שיעורה כדי שחיטת בהמה לבהמ' ועוף לעוף (ש"ע והמנהג להטריף כל שהייה אפי' משהו בעוף ובהמה אפי' במיעוט קמא דקנה דחיישי' מנקיב' הושט ואנן לא בקיאינן בבדיקת הושט ומיד כשיצא דם ע"י תלישת נוצה בעוף או ע"י שחתך העור חוששין לנקיבת הושט ואם לא יצא דם שלא חתך כל העור ישחוט למעלה או למטה ויבדוק נגד מקום החתך) כר' יוסי בר חנינא (ר"פ א) ובכל מקום היא פסולה חוץ ממיעוט קמא דקנה: ושהיות (שם בעיא דלא איפשיטא) מצטרפות: והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה: ואחר כך חזר ושחט כל הסימנים רש"י אוסר: ואין מודים לו כי ר"ת מתיר אך נהגו כרש"י: ולכך כששחט אדם סימן א' בעוף וזרק העוף מידו ועודנו מפרכס ורוצה להמיתו מיד לא יחתוך הסימן השני עם ראשו בסכין ולא בקרדום: לפי ששהה בין סימן לסימן אלא ימיתנו במקל או ברגל: ואפי' כששחט ב' הסימנים יש ליזהר בזה שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים שמשייר מעוט סימנים ולאו אדעתיה ושהיות פוסלות אפילו במיעוט בתרא לפירוש רש"י וכן יש ליזהר כשאדם התחיל לשחוט בעוף (כך משמע לפרש"י שם דף כח ומג וכל הסוגיא מחכמתו ומסברתו ז"ל ומוסכ' מכל האחרונים ז"ל) וחתך מעט עד שדם יוצא והגביה סכינו מן הצואר: יש ליזהר שלא יגמור שחיטתו לפי שיש לחוש שמא חתך משהו מן הוושט קודם שהגביה סכינו: ושהייה פוסלת במיעוט קמא דוושט לדברי הכל ואפי' לא הגביה סכינו כי אם מעט יש לחוש לפי דשהייה דעוף מועט' היא מאד דבכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף היא ונעשית מהר: (הג' ה) ויש להאריך בשיעור הגבהה אם העור מן החשבון: ואפי' אמר השוחט ידעתי כי לא חתכתי כי אם מן העור אין סומכין עליו כיון שיצא קצת הדם: ואע"ג דקנה סמוך לעור הוא: ובעור ובקנה אין לחוש במיעוט קמא: מכל מקום פעמים שגם הוושט סמוך לעור על ידי אחיזת הסימנים שתופס בהן כשבא לשחוט: ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו מה יעשה אומרים לו לשחוט את הקנה לבדו ואחר השחיטה יהפוך את הוושט ויבדקהו כי הוושט אין לו בדיקה מבחוץ: אלא מבפנים: ודוקא בעוף יש לו תקנה על ידי ששוחטין הקנה וניהפכי' לוושט דדי בשחיטת קנה בלבד: אבל בבהמה דבעי שחיטה גם בוושט אמרי' במקום שחיטת וושט נקב היה: דוושט נקיבתו במשהו: ואין לו בדיקה מבחוץ (ר"פ ב) (הג' ו) ואם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטתו כלל אלא ימכרנו לגוי רק שימית הגוי העוף לפניו: שאם מניחו חי ביד הגוי איכא למיחש דילמ' אתי לזבוני' לישראל לאחר שתתרפא וטריפה חיה עד שנים עש' חדש ומהאי טעמא אין תקנה להשהותו בביתו: ואפי' אם בא להשהותו שנים עשר חדש אסור. דילמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטרפות ידוע:

' (ר"פ ג) דרסה כגון שהתיז הראש בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה. אבל אם הוליך או הביא ויש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר כשר: ובשתי בהמות בעינן חוץ לשתי צוארין כמלא צואר:

' (ר"פ ד) חלדה כשהסכין מכוסה משום דבר אפי' מצמר או מטלי' אנו מחמירין לאסור: ולכך יש להזהיר לשוחטין שלא יחוסו על העור כ"כ שיכניסו ראש הסכין וישחטו תחת העור שלם:

הגרמה שלא לשחוט למעלה משפוי כובע בקנה. וכן בושט בתרבץ הוושט ואם שחט שחיטתו פסולה זהו השיעור למעלה: ולמטה בקנה עד אונה ראשונה ובוושט עד שישעיר (פי' עד מקום שוש שם בפנים שער כעין פרצות שגוררים בסכין) (ר"פ ה) ובעוף יניח למעלה שתי אצבעות או אצבע לפי קוטנו ולמטה עד הזפק:

עיקור שנעקרו הסימנים ממקום חיבורן בלחי. ואפי' אם שחט אותם אחר כך או שפסק הסימן באמצע או ששחט בסכין פגומה הכל נקרא עיקר. ואם נמצא לאחר שחיטה אחד מן הסימנין שמוט ואינו יודע אם מקודם שחיטה נשמט או לאחר שחיטה פסולה אפי' בעוף ואפי' אם נמצא הסימן ששחט שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה פסולה. היכא שתפס בסימנין. ואם לא תפס יביא ויקיף. (ר"פ ו) וצריך השוחט תרנגול ליזהר שלא תוכל לנעוץ רגליה בקרקע או בכותל שלא תבא לידי עיקור סימנין. ואין צריך שידע השוחט ממש כל הדינין אלא אם יאמר מזה הייתי נשאל הוא שפיר יודע הלכות שחיטה עד שיאמר מן האסור הייתי אומר מותר. והשוחט בשנים וג' מקומות מותר. וצריך לבדוק הסכין שלא יהא בו פגימה כדי שתחגור בו צפורן וצריך לבודקו בצפורנו ובבשרו מראשו לסופו ומסופו לראשו משלשה רוחות והשוחט ואחר כך נמצא סכינו פגום. אם שבר בה עצם לאחר שחיטה קודם שבדקו מותר. ואם לא שבר בה שום דבר אפי' שחט אלף בהמות ואלף עופות כולם אסורין. כיון שלא בדק בין זו לזו. אבל נמצא יפה בחודו של סכין אפי' נמצא פגום מן הצדדין מותר כדברי רבינו נתנאל (ר"פ ז) ודין פגימה משתי רוחות היינו אוגרת. ואוגרת בכל מקום פסולה אפי' קיימא ארישא דסכין ואפי' הוליך ולא הביא: מסוכסכת מרוח אחת ואם היא עומדת בראש הסכין והוליך ולא הביא כשרה (ר"פ ח). ובענין אחר פסולה:

מפרשים[עריכה]

הגהות רבינו פרץ[עריכה]

אבל בהא דקאמר כדי שיגביהנה וירביצנה לא קיימא לן כוותיה כדפירש בפרק השוחט:

וכן הורה מורי הרב נ"ע ר"י מקורבי"ל בשה אחד שהתחילו לשחטו ולא ידע השוחט אם נגע בסימנים (הג' א) ואמר שאין לו תקנ' גם לשחוט למעל' או למטה והדר נהפכוה לושט ונבדקיה משו' דלטול' חיישי' שמא במקו' קב שחט מבפני' כך הורה רבינו הרב בבי' הכנס' בקורבי"ל

פסק בה"ג שאדם המשתכר לא ישחוט כי רוב דרסות מחמת שכרות הן:

ויש ליזהר בעוף כשאדם שוחט לבדו בלא סיוע אחר ואוחז העוף בידו אחת ותופש הסימנים בשתי אצבעותיו צריך שיאחז אותה יפה שאם אינו אוחזה בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטם בקל ע"י הולכה ויבא לידי דרסה ואפי' לא עשה דרסה כי אם במשהו מן הושט פסול כמו בשהייה. (ש"ע המנהג להטריף כל דרסה בין במ"ק בין במ"ב בין בקנה בין בושט וכן חלדה והגרמה ועיקר)

ולפי שאין אנו בקיאין בזה נכון לשחוט באמצע צואר: ובבהמה גסה מרחיק ד' אצבעות מן הראש ודי בזה עכ"ל:

ולדידן דלא בקיאינן בהקפה פסלינן כל שמוט שנמצא בין תפס הסימנים בין לא תפס הסימנים:

ונראה שהוא ירד לפסוק כדברי האומר אתלת רוחות לא צריך בדיקה משום דבית השחיטה מרווח רווח כי ההיא דשמואל ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה מהאי טעמא דמרווח רווח. ומיהו נהגו העולם לפסול כשנמצא פגימה מן הצדדין כמו בחודו של סכין כמאן דאמר דבעיא בדיקה גם אתלת רוחות. וגם אסמכוה העולם אקרא ושחטתם בזה ואכלתם. זה בגימטריא י"ב ויש י"ב בדיקות בסכין כשבודקין אותו אתלת רוחת'. וכן היה תופס עיקר מורי הר"י בר יוסף ז"ל וכ"ת אם בן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כי ההיא דשמואל דליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה דליכא מאן דפליג וכן פוסק הרב ר' מש' בר מיימון אלמא בית השחיט' מרווח רווח וקיימא לן דצריכה בדיקה גם אתלת רוחתא אלמא לא אמרינן מרווח רווח. ותירץ רבינו יחיאל מורי דנהי דמרווח רווח מהני לגבי ליבן סכין מ"מ לא מהני לגבי פגימת סכין דמן הצדדים. לפי שפגם הסכין בולטת ומגעת לדופני השחיטה ואע"ג דמרווח רווח ותלמודא לא חש להאריך בזה:

ונראה הא דמכשרינן מסוכסכת ברישא דסכינא ובהוליך ולא הביא היינו דוקא כשהשוחט הרגיש בה מקודם השחיטה וגם אומר שדקדק בשעת שחיטה לעשות הולכה בלא הובאה או איפכא אבל אם מצא סכינו יפה קודם השחיטה ואחר השחיטה מצא בה פגימה ואפילו מסוכסכת פסולה אפילו ארישא דסכינא דכיון שלא נזהר בה לפי שמצא סכינו יפה. אם כן מסתמא עשה הולכה והובא' ואפי' אומר ברי לי שלא עשיתי כ"א הולכה לבדה לא מהמנינן ליה דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ע"כ צריך לפסול כל פגימה ואפי' מסוכסכת שנמצאת אחר השחיטה כדפריש' ועוד דאין רגילות שתמצא הפגימה ברישא דסכינא ממש:

הגהות חדשות[עריכה]

קצז[עריכה]

דכתיב וכו' פי' מצות עשה כל מי שרוצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף צריך לשחוט תחילה ואח"כ יאכל ואין לו היתר אחר אלא בשחיטה דכתיב וזבחת מבקרך וגו' ולשון ספרי וזבחת מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה ע"ש ובש"ס איתא וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה ע"פ על הוושט וקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וזהו הקרא שהביא רבינו:

כל טבח שאינו יודע כו' כן הוא בש"ס שם דף ט' אמר רב יהודה אמר שמואל והם חמשה דברים הפוסלים את השחיטה וכתבם רבינו לקמן בסי' זה וכתב הסמ"ג והגהת אשרי בשם ר"ת. גם המרדכי. שאין צריך השוחט לידע כל דקדוקי הלכות שחיטה כמו שהה והחליד במיעוט סימנין וכשיסתפק בהן יחמיר רק שצריך לידע ששהיות מצטרפות דדבר הרגיל ביותר הוא וכן הוא בהגהת מימוני וכתב המרדכי הטעם דאין צריך לידע דקדוקי הלכ' שחיט' דחכמים נמי מיסתפקא להו בכמה דברים רק שצריך לידע לתת לב בשינוי השחיטה ולשאול על ספיקו וכן מביא הטור בסימן א' ובב"י שם וכן פסק בש"ע שם וכן דייק הכ"מ בדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה וע"ש וגם דייק שם מלישנא דשמואל שאמר ואלו הן הלכות שתיטה למה ליה לפרש לימא בסתם כל שאינו יודע כו' אלא דבא לומר דוקא אלו וכיוצא באלו ודלא כהגהת אשרי בשם מהרי"ת שאם אינו יודע כל דקדוקים אסור לאכול משחיטתו אלא דאם אומר על דבר זה אני מסתפק ושואל קרינן ביה שפיר יודע עד שיאמר על האסור מותר:

אסור לאכול משחיטתו. דחיישינן שמא דרס או שהה ואינו יודע דכיון דאינו בקי בהלכ' שחיטה אינו מרגיש מהו הפסול וכתב הרא"ש פ"ק דחולין והמרדכי שם ואפי' שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה דשחט כראוי אין לסמוך עליו והטור כתב ומביאו הב"י בש"ע אפי' אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלין אינו נאמן דכיון דבשעת שחיטה לא ידע סבר שעשה כל מה ששואלין אותו ולאו אדעתי' והר"ן כתב בשם התוספ' בריש תולין דאפי' אמר שלמד אומר ברי לי אינו נאמן ונראה דאם אותה ששחט בינו לבין עצמו נתערבה באחרות מותרות משום דלא פסלינן שחיטתו אלא מספיקא שמא שהה או דרס והוי רק ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ולא דמי לשחיטת קטן דהוי כנבילה כדאיתא בש"ס בפ' כיסוי הדם משום דהתם אמרינן דרוב מעשיהם מקולקלין והילכך מחזיקינן דבודאי שחט שלא כראוי אבל בגדול לא איירינן הכי אלא דשחיטתו פסול רק מספק וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכות שחיטה והרי זה קרובה לספק נבילה וכתב הכ"מ שם הטעם משום דכבר שחט ד' או ה' פעמים ושחט שפיר לכך לא הוי אלא קרוב לספק נבילה ולא ספק נבילה ממש וכן נראה דעת הטור ודלא כדמסיק הב"ח דאם נתערבו באחרות אסורות הכל כדין נבילה כיון דהשחיטה מדינא פסולה ע"ש אבל במחילת כבודו הרם לא דק בזה דאפי' ספק נבילה לא הוי כפי שנראה מדברי הרמב"ם והכ"מ שם וע"ש:

מתחילה ועד סוף. כמימרא דרב נחמן אמר שמואל שם דף יב ע"א וכדמסיק הגמרא שם בדידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שחט שפיר כו' וכן פסק הטור והב"י ואפי' לכתחילה מותר ליתן לו באחרים רואין אותו וכתב הט"ז הוכחה לזה מדתנן במתניתן אצל חרש שוטה וקטן לשון דיעבד מוכח דבגדול אפי' לכתחילה מותר והב"י בשם הגהת אשרי מא"ז ובמרדכי אוסרין לכתחילה אפי' בגדול משום גזירה כן כתב הט"ז וכן פסק הרמ"א בהג"ה דהכי נהוג מיהו על הסתם דאין ידוע אם יודע אם לאו פסק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדין ע"ג וכן הסכים הש"ך וכתב דגם הרבינו ברוך בהגהת אשרי מודה לזה ע"ש וכן הסכימו כל גדולי האחרונים:

ויש להאריך בשיעור הגבהה כו' עיין שו"ת מוהר"י קולון שורש ל"ד שמפרש דעת רבינו ז"ל דדוק' ביצא דם מחמיר אבל בלא יצא דם אף שחתך כל העור של העוף יש תקנה וע"ש:

ואמר שאין לו תקנה כו' עיין בשו"ת מוהר"י קולון סימן הנ"ל שמצא נוסחא אחרת בהג"ה דהיינו כך שאין לו תקנה לשחוט כי אם למעלה או למטה והדר נהפכי' לוישט ונבדקיה וע"ש. ואני מתמיה למאוד על נוסחא זו דא"כ היה ההג"ה חולק על דברי רבינו שבפנים דמשמע דבבהמ' אין שום תקנה ומטעם כמו שכתב בהגה שלפנינו דלעולם שמא במקום נקב שחט מבפנים ולכאורה גם ההגה ההוא יצא ההוראה מפי רבינו הר"י מקורבל ואפשר שלא היה כתוב לפניו בפנים הא דאבל בבהמה דבעי שחיטה כו':

ואם אין בקיאין בבדיקה. פי' בעוף: