סמ"ג עשה קמד
כתוב בפרשה בא: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ונאמר "והעברת כל פטר רחם לה׳ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳" (שם, יב). ונאמר "כל בכור אדם בבניך תפדה" (שם, יג). ובפרשת קורח נאמר: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. ופדויו מבן חדש תפדה כערכך כסף חמש שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא." (במדבר י"ח, ט"ו-ט"ז)
הרי המקראות מוכיחות כי הבנים הזכרים קדושים בבכורה ולא הבנות, שנאמר "בניך" וכתיב "הזכרים". (קידושין כט.) ושנינו בפרק ח', "יש בכור" (בכורות מט.) מת הבן בתוך שלושים יום, אעפ״י שנתן כבר פדיונו לכהן יחזיר לו הכהן, ואפילו מת ביום שלושים כאילו מת ביום שלפניו, ופטור. רבי עקיבא אומר: ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ספק בכור. והלכה כחכמים. ומפרש בגמרא שם טעם שלהן שלמדין חדש חדש ממדבר, שנאמר שם "מבן חדש" (במדבר יח, טו) ומעלה. ואתמר (שם) הפודה את בנו בתוך שלושים, רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. ומסקינן שם אע״ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא הלכה כשמואל. ובכור לאיש ולא לאישה, אינו בכור לכהן. אבל בכור לאישה, אף על פי שאינו בכור לאיש, הרי זה בכור לכהן דב"פטר רחם" תלה רחמנא. (דף מו:) והלכה כחכמים, שאומרים שם שהאישה שהפילה דבר שיש בו צורת אדם, שאמו טמאה לידה, שהבא אחריו אינו בכור לכהן, שהרי הנפל פטר את הרחם. (דף מט.) מי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלושים, אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום בנו פדוי, ואף על פי שנתאכלו המעות בתוך כך. גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות לז.) ובבבא קמא (דף יא.) "אך פדה תפדה את בכור האדם". יכול אפילו נטרף בתוך שלושים יום? תלמוד לומר "אך" חלק. וגרסינן בירושלמי נטרף הרי הוא כמת, פירוש נטרף נולדו בו סימני טרפה. ובפרק הקומץ (דף לז.) מביאו על ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי דכל יתר כנטול דמי. משמע מכל זה שנטרף הוא מעניין טרפות, ודלא כפירוש רבינו שלמה שפירש נטרף נהרג. שנינו בפרק יש בכור (דף מח:) מי שלא בכרה וילדה שני זכרים, נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, האב פטור. זכר ונקבה אין לכהן כלום.
שנינו בבכורות (דף יג.) הכהנים והלווים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור. והטעם מפורש בפרק קמא (דף ד.) מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את עצמם. ובפרק יש בכור (דף מז.) אמר אדא בר אהבה: לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים. ומסקינן (שם) אפילו נתעברה מישראל, דב"פטר רחם" תלה רחמנא.
שנינו בבכורות (דף מט:) ה׳ סלעים של בן במנה צורי. וכבר ביארנו במקום אחר (עשה מ״ה, קל״ה) שהמעה היא משקל י״ז שעורה בינוניות ולפי משקל זה תוכל לשער ה׳ סלעים של בן. תניא בספרי (פרשת קורח; וכן בבכורות נא.): "ופדויו מבן חדש תפדה" – כלל; "כערכך כסף חמשת שקלים" – פרט; "וכל בכור אדם בבניך תפדה" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט? מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון. מכאן אמרו: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות. פרט הוא הפירוש של כלל, ואין בכלל אלא הפירוש. וכשיבוא הכלל האחרון, מרבה כעין הפרט. אבל ריבה ומיעט וריבה הוא עניין אחר, כי מיעוט אינו מפרש הריבוי אלא מיעטו, שלא תרבה אלא כעין המיעוט בכלל ופרט וכלל. וכשיבוא הריבוי האחרון מרבה כל דבר וממעט דבר אחד הדומה למעט יותר מן הכל. (קידושין ח.) נתן לו סודר שאינו שוה בשוק חמש סלעים ואמר הכהן לדידי שוה חמש סלעים, הרי בנו פדוי. אמר רב אשי דווקא באדם גדול שצריך לו סודר לראשו, אבל באדם אחר לא יועיל. והנותן על מנת להחזיר, בנו פדוי כדאיתא בקידושין (דף ו:).
עוד מפרש שם (קידושין כט.) שאם עבר האב ולא פדאו, שחייב הוא לפדות את עצמו. ואין האישה חייבת לפדות את בנה, שנאמר "אך פדה תפדה" – החייב לפדות את עצמו, חייב לפדות את בנו. (דף מז.) מי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, חייב לפדות את עצמו, שנאמר "פטר רחם בישראל" וזה פטר הרחם בישראל. בסוף ערבי פסחים (פסחים קכא:) מפרש שהפודה את בנו מברך אקב״ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח״כ נותן פדיון הבן לכהן. לפיכך אם פדה את עצמו מברך על פדיון הבכור ושהחיינו.