סבא אליהו/חלק ג/פרק לו
וראיתי לבעל אור חדש בהקדמתו שהעיר בצדק מה נשתנה חוש הטעם משאר החושים שטעון ברכה לפניו ולאחריו, וכל השאר טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ונתן טעם לפי שהנאת הריח והעין והאזן היא הנאה מועטת, דלאחר שנפסק הריח הראות והשמע פסקה ההנאה, ודמי לאוכל שנתעכל במעיו שאינו מברך עוד עי"ש. ואין להקשות עליו ממ"ד בפ' המדיר (כתובות עא, ב). ובעשירות ל' יום. מאי שנא ל' יום, שכן אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה ל' יום שאינו אלא קיוהא דעלמא ואין בריח זה עיקר. וכן מ"ד ד(יומא לט, ב) פ"ד, אמר ריב"ק סח לי זקן א', פעם א' הלכתי לשילה והרחתי ריח הקטרת מבין כותליה. ופירש"י מקטורת שנעשה בו בעודו המשכן בשילה ע"כ. ונשים שביריחו אינם צריכות להתבסם מריח הקטרת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטרת, שאין מזכירין מעשה נסים, ומלתא דלא שכיחא היא, וגם ריחא דלאו מלתא היא אלא למקומו ושעתו, ותדע שכן אין באדם שליט בריח כשאר החושים שהם העשרה שליטים שנזכרו בפ"ג דנדרים, כמ"ש מהרש"א שם, ואיהו יהיב טעמא, משום דהריח אין בו צורך כ"כ למעשה וצרכי האדם, ומצינו כמה בני אדם תותרן עי"ש. ולי אפשר נמי מהאי טעמא לפי שאינו עיקר, דריחא לאו מילתא היא, כדרבא בגמ', ובהני גווני נמי כשנפסק הריח פסקה ההנאה, והיינו טעמא נמי דאכילה פחותה מכזית אינה טעונה ברכה לאחריה. והנה קו"ל תבנית רמ"ז נתתי בזה לשם 'כרפס' שבליל פסח, שכתב הרב"י בסי' תע"ג על שם ספרך, ס' פרך, שס' רבוא עבדו עבודת פרך, ואני אמרתי להורות שאין אוכלים ממנו כזית שלא לברך לאחריו, כמ"ש הגהות מיימוני ומהרי"ל בתשובה והרא"ש והרשב"א, והכי נק' שמו כרפס היינו כר פס, שהכר דהיינו המאכל (מלשון (מלכים ב ו, כג) וַיִּכְרֶה להם כירה גדולה ויאכלו וישתו. וכתב רש"י בפ' אעפ"י (כתובות סד, ב), כירה מתרגמינן שירותא. ומלשון זה פירשו התוס' בפ' אין צדין (ביצה כ, ב) שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה ע"כ). פס מלשון פסו אמונים (תהלים יב, ב). כלומר שעודו בין שיניו נפסק ונגמר והנאתו מועטת, לומר שיהיה פחות מכזית שלא יצטרך ברכה לאחריו, כאוכל שנתעכל ונגמר, כטעם אור חדש הנז' בהנאת הג' חושים, ואני נותן באלו טעמים אחרים, כי מקרא א' ויצא לכמה טעמים, וכפטיש יפוצץ סלע (סנהדרין לד, א). הא' במה שנתעורר הרב החינוך בפ' עקב, מפני מה חייבה התורה ברכת התורה לפניה קודם קריאתה ובמזון לאחריו, ויהיב טעמא כי החלק הבהמי לא מכיר בטובה רק אחר ההרגש, אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, יודע ומכיר התועלת קודם שיקבלנו עי"ש. ולזה אפשר שאמר דוד, טעמו וראו כי טוב ה'. שהחומר אינו מכיר הטוב כי אם אחר הטעימה, וידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וזה הטעם בעצמו נאמר בברכות הריח הראות והשמע, שהם חושים תלויים בשכל ובנשמה כנודע. וכמ"ש רבינו בחיי בספרו שלחן ארבע סוף שער א'. ובפ"ב דתמורה אמרי' ועשית עמדי מרעה לבלתי עצבי, שלא יהא בי מיחוש ראש, מיחוש אזנים ומיחוש עינים. וכתב מהרש"א שאלה אברים הם אשר מהם באים חושיים הרוחנים ע"כ. והרמ"ז פ' שמות דף ג' הביא דברי הרב בדרוש הניקודין על חוש העין, וכתב גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים, ולכן מקבל כח גדול מהנשמה שהיא בדעת, ולכן אם הנשמה קדושה יזיל רוב טוב דרך מעיין העין, ואם טמאה יצאו מהעין ניצוצות רעים ומזיקים, ובלעם יוכיח וכו' יע"ש. ומטעם זה כתבו החוקרים פילוסופי עמינו וזולתם מהחכמים, שאלו הג' חושים כל עוד שמתקרב האדם אל סופו הם נגרעים ונפסדים וחוזרים אל מקורם בשביל רוחניותם, משא"כ חוש המישוש והטעם שהם גופיים ושוים, כי חוש המישוש בכלל חוש הטעם, כמ"ש הרב שם בס' שלחן ארבע. ולכן אלו אחרונים להפסד, לפי שהם חומריים ואינם בטלים כ"א בביטול החומר. ועם היות שבהחלש כחות הגופניות לעת הזקנה יגבר הכח העיוני, כמ"ש הר"ר יהודה אבן תיבון בספרו רוח חן פ"ג, על דרך שאחז"ל, ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, ותוסף רוחם יגועון. ובקונטריסי על מס' (הוריות יב, א) בפ"ג סי' י"א, אדאמרינן טב גילדנא סריא דמתא מחסיא. שפירש"י ע"ד מ"ד בפ"ק דמ"ק, האי כוורא סמיך למיסרח מיעלי יהיבנא בה טעמא. לפי שהדג נאמר בו אסיפה כמו בצדיקים בעלי תורה, והצריכים מירוק דינם בדג, וז"ס אכילת דג בשבת, ככתוב בארוכה בכנפי יונה ח"ב סי' ק"ה. הובא בילקוט ראובני פ' בהעלותך, ולכן סמיך למיסרח מעלי, כמו הת"ח דכל זמן שמזקינין וכו' ותוסף רוחם יגועון. מ"מ אין הדבר כן בחושים, כי הראות והשמע שהם יותר רוחניים, ראשונה יסעו ואחריהם חוש הריח, ואחריו חוש הטעם וחוש המישוש, כמ"ש הר"ם אלמושני"נו בס' מאמץ כח דרוש ו'. והכח השכלי שמתגבר בימי הזקנה הוא ענין אחר, לפי שהוא עצם פשוט ונצחי, כמו שהאריך בזה החכם ר' עובדיה מספורנו בספרו אור עמים בסוף ענין חקירת הנפש בראיות פילוסופיות ומן הפסוקי' עי"ש. ובת"ח לפי שלבם כלב האריה, שכתב רד"ק בשופטים י"ד על פ' והנה כפיר אריות שואג לקראתו. שהאריה כל זמן שמזקין גבורה מתוספת בו ע"כ. והואיל ושמו משתנה שאז נקרא ליש והוא כבריה אחרת, אפשר שלא בא בחשבון עם השלשה שאמרו בגמרא (שבת עז, ב), ג' כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה, נחש וכו'. וכבר כתבתי בזה בחידושי בפ' חלק סי' קנ"ג ד"ה ששה שמות יש לאריה וכו'. שוב ראיתי בס' בית נאמן, שמביא אותו מאמר ועייל אריה ומפיק ד"א, ואפשר דבאיזה גרסא מצא כן. אמנם נ"ל דיחידאה הוא בגירסא זו, ויש ליישב דלא מני הארי שהיא גבורה בפני עצמה, גבורת הלב וכח הלב תרוייהו איתנהו ביה. משא"כ באינך דמיירי בכח הגוף, והאי לחוד והאי לחוד שאינה גבורת הלב כמו הארי, וענין מ"ש התוס' בפ"ה דברכות גבי גבורת גשמים, הובא מתי"ט ומ"ש השושנים לדוד, ודוק שמתיישב יפה, וגם מידי דהוי גבי הנך החילוק דמייתי תלמודא שם גבי נחש, כח אוסופי הוא דקא מוסיף זיהרא קליש וק"ל. והואיל וחוש הטעם נפסד באחרונה בהפסד הגוף, היינו לענ"ד דאמרי' בפ' שואל דף קנ"ב, גבי חוש הטעם, אמר רבא ברזילי שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרין שנין, והות טעימת קדירה ושיאטיה דרב. נ"ל אמאי דקאמר איהו גופיה בס"פ כל הצלמים, דברזילי שדר לדוד תרי מיני שתיתא, שהיא ג"כ קצת הוכחה דעדיין הוה אזיל בתר טעמא, ועמד טעמו בו וריחו לא נמר, וההיא אתתא דמדרש ילמדנו, הובא בילקוט פ' עקב, שהזקינה הרבה ובאה לפני ר' יוסי בן חלפתא, וא"ל רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם וכו' ע"כ. צ"ל דלאו דוקא אלא לפי שקצה בחייה היא עצמה, נטלה ממנה טעם הפירות וחיך אוכל לא יטעם לה, ולא מחמת זקנה שלה. וגם נ"ל לומר שהיא הנותנת שלהפריז על עוצם זקנותה שעבר הגבול דעלמא ושחייה חיי ניוול וגופה כלה, עשתה חיזוק לדבריה דוקא, במה שאינה טועמת לא מאכל ולא משקה, שעל הרוב חוש הטעם אינו נפסד כי אם באחרית הימים בהפסד הגוף, ואעפ"כ זה החוש נפסד ממנה לעוצם הזקנה וחיי ניוול. ומש"ה הניחה שאר החושים ולא זכרה אלא חוש הטעם, שחוש המישוש בכללה כנ"ל. והואיל שכן שחוש העין והאזן והאף הם רוחניים, אף אני נאמר דהיינו טעמא שתיקנו חכמים באלו ברכה ראשונה לבד כשל תורה, כברכת התורה התלויה בשכל, ולא חייבו לאחריהם דומיא דברכת המצות וברכת לימוד התורה, שאין מברכין בסוף. ואין להקשות מקריאת התורה בבה"כ שמברכין לאחריה, שכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה, הובאה בב"י סי' מ"ז, דהתם תקנת משה ועזרה היא, ועל התקנות מברכין לפניהן ולאחריהן, כתקנת הלל ומגילה עי"ש. ובכן בחוש הטעם שבשביל חמריותו חייבנו התורה לברך בסוף גבי מזון, לפי שמכיר הטובה אחר ההרגש, חייבו חכמים בכל מידי דמיכל ומשתה כעיקר של תורה, וגם חייבו בתחלה לחייב השכל להיות גובר על החומר בכל דבר.
ועוד טעם אחר נ"ל ליתרון חוש הטעם בברכה אחרונה, כלפי מ"ש אלעזר כ"ג והזקנים לשלוחי תלמיד המלך, הובא מהרב עזריה מאדומים בספרו בחלק אדרת זקנים, בטעם סימני טהרה של מפריס פרסה ומעלה גרה, שענין מפריס פרסה על חיובנו להיות מובדלים ומבדילים בין דם לדם, בין דין לדין, בין טמא לטהור, ומעלה גרה ללמדנו גנות מדת הכפויי טובה, ושלא נשכח האוכל מי שהאכילו, מיד שנכנס בבית הבליעה, אלא יהיה חוזר וניעור וזכור נזכרהו עוד עי"ש. וזה לענ"ד דצווח הנביא, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו'. דלא מבעיא השור שהוא מעלה גרה ומרגיש האוכל אחר האכילה שידע קונהו, כי גם החמור שאינו מעלה גרה ושוכח המאכל, מ"מ מכיר האבוס שאכל בו ועיניו תמיד עליו, וישראל לא ידע וגו'. והיינו א"כ דחוש הטעם מחוייב בברכה אחרונה, דגם אחר שאכל יעלה גרה ויזכור אכילתו שלא להיות כפוי טובה למקום ויעורר חסדיו, ונמצאת ברכה אחרונה לחוש הטעם מכוונת לסימן טהרה של מעלה גרה, וטעם זה מספיק לבדו ג"כ לישוב ההערה של בעל החינוך הנזכרת על חיוב לברך מן התורה בתורה קודם ובמזון לבסוף, כי במזון הוא ע"ד סימן טהרה של מעלה גרה, לזכור טובתו אחר שנהנה. אבל בתורה לא שייך לברך כי אם לפניה, כי לאחריה לא שייך לברך, כי מצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה, ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה, כמ"ש בהדיא מרן הב"י בא"ח סי' מ"ז, ובפ' קנין תורה תנינן, אריב"ל בכל יום ויום ב"ק יוצאת וכו' שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו'. הכי גריס בעל מדרש שמואל במלת תדיר, אך הקשה בשם הר"ם אלמושני"נו, מי צדיק בארץ שעוסק בתורה תדיר, והבעל עיון יעקב בפירושו לאבות מיישב לשון תדיר, ע"ד תמיד הנאמר בתמידין ובחביתי כ"ג. אבל לדידי יובן כפשוטו, שהרי כתבו התוס' דברכת התורה פוטרת כל היום, והקשו מאי שנא מסוכה שאנו צריכים לברך בכל סעודה, ומתרצים דשאני תורה שאינו מייאש עצמו, דבכל שעה מחוייב ללמוד, דכתי' והגית בו יומם ולילה. והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק, אבל אכילה בסוכה, יש שעה קבועה וכו'. וכ"כ שם הרא"ש מסתבר שבני אדם שרגילים לעסוק בתורה, אפילו כשיצאו לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור ללימודם ותמיד דעתם על לימודם, לא חשיב הפסק וכו'. וכיון שהעוסק בתורה תמיד, אפילו כשפורש ממנה לעסקיו, אינו מתייאש ממנה ואינו חשיב הפסק, על זה המובן תאני שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר וכו'. שר"ל שאינו מתייאש ממנה וק"ל.