סבא אליהו/חלק ג/פרק לה
ואולי פתח הטעות הזה וטענת היצר שאומר אין פשע, להיות ברכות הנהנין מדרבנן, שאין מן התורה כי אם חיוב ברכת המזון אחר שאכל, ומכללה לדברי קצת הפוסקים גם כל ז' המינין הנזכרים בתורה ככל אותן שזנין, כגון תמרים תאנים ויין, ומן התורה ג"כ ברכת התורה לפניה, ושאר הברכות כולן דרבנן, דעם כי אמרי' בגמ' (ברכות מח, ב) דאתיא ברכת הנהנין מק"ו, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. הוא ק"ו שיש לו פירכא ואינו אלא אסמכתא, כמ"ש הלבוש א"ח סי' קס"ח ס"ט. האמנם העל אלה יתאפק וירבה פשעיו חנם בלא ברכה ויתחמץ לבבו, ולא יבין שדברי חכמים כמסמרות נטועים, נטע נעמן במקום נאמן כשל תורה, ואמרי' בפ"ק דע"ז דף ל"ה, אמרה כ"י ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. ואמרה כ"י דוקא, שהיא נוגעת בדבר שההנאה שלה כנ"ל. ונזכור ראשונות וקדמוניות נתבונן, הלא הם כתובי' על ספר הישר, נח שאמר ברוך ה' אלקי שם, ואליעזר ברוך ה' אלקי אברהם. ואמרי' בפ' חלק דף צ"ד, גנאי הוא למשה וס' רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' וגו'. ומה לנו יותר שאבינו הזקן יעקב ע"ה אמר, נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. ותרגם אונקלוס נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה ואחסנתיה תהא מעבדא פירין, יהון מודן ומברכין עליהון. ואפשר ג"כ שמי שאינו מברך אומר אין פשע ואינו חפץ בברכה, כסבור שהוא גרעון כלפי מעלה, שהוא מקור הברכות וממציאן, ומה יתן ומה יוסיף בברכתו, וזו קשה מן הראשונה, שעליו נאמר (תהלים קלט, כ) אשר יומרוך למזימה. שלפי מחשבת פיגול זה תותר לו הרצועה ויעשה מה שלבו חפץ בחש"ב אפודתו, שצדקת הצדיק לא יצהיל"נו, ורשעת הרשע לא תעשם שום רושם, לפי שנא' אם צדקת מה תתן לו וגו'. ויהיה מכח סברא רעועה זו, פרוץ מרובה ומקעקע כל הבירה ויסודי התורה. ונ"ל שגם לדבר הזה אומרים שחבר הוא לאיש משחית, לירבעם שהשחית וכו'. כי כפי מונח שלו בלתי קיים, עוקר (כל) גופי תורה שרשיה ומוסרותיה ינתק, פשה יפשה הנת"ק ח"ו, וכבר עמד על ענין זה הר"ב החינוך בפ' עקב, בקבא רבה גבי עשה דואכלת ושבעת וברכת, ובא העיר בכל הברכות בכללן ובפרטן את האהבה, וצלל במים אדירים את מי הברכה העליונה, שמה שאנו מברכים אינו רק אזכרה לעורר נפשינו בדברי פינו כי הוא המבורך יכלול כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבתינו להודות אליו, שכל הטובות כלולות בו, והוא המלך עליהם לשלחם אל כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו, ויהיה 'ברוך' תואר שהוא כלל כל הברכות, ולשון 'יתברך' שהוא מתפעל, פירושו שיהי רצון מלפניו שכל בני העולם יהיו מייחסים הברכה אליו, ועם הודאה זו תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שחפץ חסד הוא, וזה שורש גדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעה"ז, והאריך בענין וכדבריו מטין דברי הרשב"א בתשובה תכ"ג, אבל פי צדיק ענתה בו, שכל האמור בענין אינו אפי' כטיפה מן הים באמיתו, וששמע מפי חכמים שיש בענין הברכות יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם נכונים וכשרים עי"ש. והרשב"א ג"כ במאמר הנז' האריך למעניתו, וכן בפ"ק דברכות דף ז', אדאמרי' מנין שהקב"ה מתפלל וכו', ישמעאל בני ברכני. וגם הכותב בעל ע"י שם, והעיקרי' במאמר ב' פרק ס' כתב, שמלת 'ברוך' היא כמלת רחום וחנון, כי אעפ"י שתשמש גם לפעולים הם המרוחמים והחנונים, מ"מ הנם תואר למרחם וחונן, כן מלת 'ברוך' לבני אדם, הכוונה בהם פעולים, וכלפי ה' ית' ענינו פועל ולא פעול, כלומר שהוא המברך והמשפיע כל הברכות עי"ש. וכן הוא אליבא דמאן פירוש כדוב שכול. כמו שוכל כמ"ש לעיל. והר"ב גבעת שאול בפ' יתרו העמיק הרחיב עוד בזה עי"ש. ואענה גם אני חלקי מה שנ"ל ברוך ורחום וכיוצא, על דרך מ"ש מהר"י אברבאני"ל על מ"ש (משלי ל, א) דברי אגור. פעול, לומר שנתקבצו בו כל החכמות והידיעות כולן, ולהיותו מקובץ כל הידיעות כולן כיד האלקים, לא נקרא 'אוגר' שהוא שם הפועל כ"א 'אגור' שהוא שם הפעול עי"ש. (וגם כאן אחר שבע הבדלות, וכמה וכמה שמוסיפין עליהן), נאמר שנק' חנון ורחום, שיש בו בעצמותו כל החנונים וכל הברכות, וכן מטין דברי מהר"ר שלמה ן' אליקים ז"ל במפתח הגמ' שלו הנדפס בס' תומת ישרים, וגם נדפס בפני עצמו בהעתקו בלשון לאטי"ן, שכתב בפ"ד בהבנת לשון תלמוד, שברוך וכל התוארי' האמורים בה' ית' בלשון פעול, שהוא מקור ושפע הברכה לפעול אותה בברואים ברוחב ותוספת, ושכן הכוונה בשם תלמוד, מצד עמקו ורוחב התפשטותו עי"ש. אמנם זה כמה שנים שנתתי את לבי בענין זה, למה הוזכרו תואריו של הקב"ה בלשון פעול במקום פועל, כמו חנון רחום ברוך, ולא חונן מרחם ומברך, ואמרתי שלשון זה הוא להגדיל ענין רחמיו שהם רחמים, וחינוניו שהם חינונים, כמו שאנו אומרים בפתיחת הסליחות ביום הנורא, ומבורכיו הם מבורכים. וזה לפי שהוא מוסכם מהחכמים שהעשיר אינו מתפעל בהחלט בתוקף עניות העני לפי שלא בא לידי מדה זו, וכן בכל דבר, מי שסבל הצער ההוא מצטער יותר מצער חבירו, ומרחם עליו רחמים גדולים יותר ממי שלא ראה רעה מימיו, כמ"ש אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. ובהיות הדבר כן, איך אנו יכולין לומר שרחמי הקב"ה וחינוניו וברכותיו יהיו עד אין תכלית ושיעור שאין למעלה ממנו, אם הוא משולל מגשמיות, ואינו עלול לשום מאורע קטון או גדול שיתפעל עליו וירחם עליו, ובכל זאת ידענו נאמנה שרחמיו וחסדיו גדולים, ולו ה' חסד ואין זולתו, ומי שיכחיש זה הוא כופר גמור, ולבוא לכלל ישוב זה אין שום מבוא אלא מה שהוא בלא ספק, כי לא דרכינו דרכיו, כי גבהו עד בלתי תכלית וכל השלמיות בו והוא השלימות עצמו, ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה ועושה, ולא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, ומ"מ לשבר את האוזן אמרה תורה מה שאין הפה יכולה לדבר אלמלא מקרא כתוב, להודיענו את כחו כפי שיעור שכלינו, עיני בשר לו, וכמו כן הכא, להראותינו כח רחימותו וחינונו אומר שהוא מרחם וחונן, כאילו יהיה הוא כ"י הרחום והחנון שיצטרך ריחום וחינון, מה שלא יצוייר בשום פנים, ורק נאמר להגדיל כח הרחמים והחנונים שלו, ועד"ז נאמר בכל צרתם לו צר, כתיב לא באל"ף, כי לפי האמת לא שייך בו שום התפעלות, וקרינן בוא"ו להודיע ולהודע כי רבים רחמיו, וזהו שרצה הקב"ה לומר למשה, במה שאמר ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ירצה שנתעורר ברחמיו כי ידע את מכאוביו, כמי שיודע מכאובי חבירו בנסיון שניסה בהם ומרחם עליו, והקב"ה יודעם בידיעתו האלקית, עם כי לא ידע דבר רע, כי ידעתי דייקא ע"ד מ"ש בפ' משפטים (שמות כג, ט), ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וא"כ גם ברוך שאנו אומרי' פעול במקום פועל, נאמר על מכוון זה, על טימוס של ברכותיו, שאין לו שיעור למעלה על הדרך שכתבתי. ונ"ל נכון כפי המחקר האנושי והשכלי. ועוד אני אומר שבהיותו מרחם על בריותיו וחומל עליהם, הריחום חוזר אל עצמו כ"י, ע"ד מ"ש חובת הלבבות בפתח שער ג', שער עבודת האלקים, שטובת החומל על העני הכואב לו, הוא מכוין בה לדחות צער מעל עצמו, אשר מצאהו מעגמת נפשו וכאבו לאיש אשר חמל עליו. ובהקדמה זו אני למד שמחמלת ה' עלינו, הוא הדבר שנקרא רחום וחנון וברוך לשון פעול, כי כ"י דוחה מעל עצמו הצער שיש לו עלינו, וכשמרחם ומטיב הוא מרוחם מעצמו, וגם זה אצלי נכון.
והזוכים לידע שרשן של דברים, יודעים באמיתות להיכן מגיעים, כי באמירת הברכות מודה בהשגחתו וביכלתו ובכל העיקרים, וברו"ך בד' אותיותיו עולה ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כמ"ש הרב ז"ל בכוונת ברכת הנהנין, ועיין בס' מקדש מלך בפ' וישב דף קפ"ט ע"ב, ד"ה דא גשם. ובס' הכוונות על הק' ברכות שהם ס"ג, ומילוי דס"ג ל"ז גימט' ק', וכנגדם במלכות מאה אדנים, וע"י ק' ברכות מתיחדים הוי"ה ואדנו"ת, שעם ח' אותיות והכולל גימט' ק'. ובזוהר פ' תרומה דף קכ"ז ע"א איתא, ותנינן אל תקרי מה אלא מאה, בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. ונכתב בצדו ממהרח"ו ז"ל והובא במקדש מלך, דשם אדנו"ת ס"ה, ומילוי המילוי ל"ה עולה ק', ועוד לפי שנכללים בה עשר ספירות, כל א' כלולה מי' הם ק', וסוד ה' ליריאיו במאמר מאה קשיטה דהרמ"ע פכ"ב. ובכתבי המקובלים, אשרי מי שזכה בהם, וכבר עלתה הסכמתם שהעבודה צורך גבוה, כמבואר בזוהר, והרב של"ה בשער הגדול דף ל"ב ל"ג ול"ד, נשא ונתן בענין זה בארוכה, והביא דברי החייט הגדול בפירושו לס' מערכת האלקות, והרב הגבאי בס' עבודת הקדש, וכל השייך בנדון זה, וגם בשער האותיות דף פ"ט, בברכה עצמה חזר ושינה בקיצור אמיתות הדברים, ועיין עוד בס' תולעת יעקב מ"ש בברכת נט"י של שחרית והשל"ה, והר"ב שומר אמונים בויכוח ב' (דף ), מיישב הענין בחילוק אחר, והרמ"ע במאמר חיקור דין ח"א פ"ג, קורא לחכמה נושא שכר, משום שהשכינה בתחתונים צורך גבוה, שהשכינה מעלה המעשים לבינה ואח"כ לחכמה ע"י הת"ת לשם. ונמצא מקבלת שכר כולם, כמ"ש היד יאודה שם, ורז"ל אמרו כל זמן שישראל אין עושים רצונו של מקום מתישין כחו של מעלה, צור ילדך תשי, שהעון מתיש כחו, וכמ"ש בזוהר פ' בא ובכמה מקומות, וזהו אצלי פי' הפסוק בנחמיה א', חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החקים ואת המשפטים אשר צוית את משה עבדך, ד'חבול' לשון חבלה והיזק, כאלו ח"ו בחטאינו עשינו פגם וחבלה כלפי מעלה, מה שאין האזן יכולה לשמוע והשכל לצייר כ"י, וזה ג"כ לענ"ד דכתיב כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ויאודה, כי באהבת ה' אותנו ובאהבתינו אליו בדביקות עצמי, דביקותינו אליו דוגמת האזור במתני איש, שכשם שהאזור במתנים מוסיף כח ואבירות, כמ"ש אזור נא כגבר חלציך. וכנודע בברכת אוזר ישראל בגבורה, כן אנחנו כשאנו עושים רצונו של מקום, הננו אתאנו לו כאזור במתניו, שמוסיפין אנו כח בגבורה של מעלה. וז"ש קול רנה וישועה באהלי צדיקים, בברכות וזמירות, אז ימין ה' עושה חיל, ועתה יגדל נא כח ה', ועד"ז מ"ש בד"ה ב' ך', ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליאודה וינגפו. וכן אמרי' בפ' א"ל הממונה, בא ליטהר מסייעין אותו, משל לחולה וכו'. בא למכור אפרסמון אומר לו המתן עד שאמדוד לך אנא, כדי שאתבשם אני ואתה ע"כ. ראו עתה עד היכן מגיע כחה של ברכה, אמירה לגבוה סלקא, וחושך שפתיו חדל להשכיל להיטיב ולא יחדל פשע. וכתב הרמ"ז בפ' במדבר דף קי"ז ע"ב, ה"ז כלל גדול בכל הברכות שמברכים לה', שלא יכוין להנאת עצמו כ"א שיתברכו המאורות העליונים, ובתורת כהנים ר"פ בחוקותי אמרו, מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. ולענין התאוה הזו, לחנם נתקשה בה הר"ב קרבן אהרן שם, כי פשוטה לפניה ולאחריה עפ"י הקדמה זו, דעבודה צורך גבוה לתיקון העולמות, וכן מצאתי למהר"ר גבריאל פונטרימולי ז"ל בהגהותיו כתיבת ידו על הת"כ, והרב עין ישראל בפ"ק דע"ז גריס ברייתא זו בגמ', ומביאה בלשון כיוצא בו, ואנן לא גרסינן לה בגמ' כלל, וכ"ש בעולם העשיה, שהמצות והעבירות, אלו מוסיפין ואלו גורעין בו ההשפעה, ובחידושי בפ"ק דע"ז כתבתי במעשה דר"א בן דורדיא, דהרים וגבעות שמים וארץ, חמה ולבנה כוכבים ומזלות השיבו לו ממש, כלומר גדא דהר, כמ"ש בחולין פ' השוחט דף מ' על השוחט לשם הרים, והיינו מ"ש התוס' כאן, וכ"כ זהרי חמה בפ' חיי שרה דף קכ"ג ע"א על פרקי שירה (או שאנו אומרים שהיו משיבין אם היו מדברים, כפי' הריטב"א ז"ל שם. והתוס' פ"ק דחולין דף ז' סוף ע"א ד"ה אמר). עד שאנו מבקשי' עליך רחמים נבקש על עצמינו, כתבתי שנ"ל הכוונה, על הקלקלה והפגם שנתקלקלו ונפגמו הם עצמם בשביל עוצם ורבוי עוונותיו, שצריכים להתפלל על עצמם על תיקונם שנתקלקלו מגרמא דיליה, והפסוקי' שמביאי' כולם מוכיחי' קלקול ופגם העולם בשביל האדם, ואז אמר אין הדבר תלוי אלא בי, כלומר א"כ בשלי הצער הגדול, ובאדם תלוי הקלקול והתיקון, הניח ראשו בין ברכיו, באותו מקום שחטא וגעה בבכיה, וקנה עולמו בשעה אחת. וז"ל הזוהר בפ' נשא דף קכ"ב ע"א, וכל מאן דעבר על פיקודי אורייתא, כביכול פגים לעילא פגים לתתא, פגים לגרמיה, פגים לכל עלמין וכו' עי"ש. ויותר מיכרעא בהקדמה נוראה שכתב הרב ז"ל בספר טעמי המצות, ובס' הדרושים, שהרים וגבעות, בורות ומעיינות, וכל דבר שבעולם יש כנגדו שר וממונה למעלה, והרים וגבעות יש להם שרים גדולים למעלה, בערך דמיון ההרים עצמם בגבהותם, ומיעוט או ריבוי של כל דבר, הוא ריבוי או מיעוט של כח השר שכנגדו למעלה, עיין הקדמה זו בארוכה בס' מאיר לארץ פ' עקב.