סבא אליהו/חלק ג/פרק לז
הלא שמעתם עד כה חומר המזכיר ש"ש לבטלה וחומר מי שאינו מזכירו בברכות הראויות, כל דבר ודבר מעין ברכתו, וכלישנא דאמרי רבנן, כמו שדקדק האר"י ז"ל על לקיים מילי דברכות, דלא קאמרי לקיים ברכות אלא מילי דברכות, ודעו שהברכה הוא מזון הנשמה ותיקון המאכל, כמ"ש (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ולכן צריך בהן זריזות גדול וכוונה גדולה, וביותר בברכת המזון שהיא מן התורה, והיחיד אומרה בעינים סגורות כמ"ש הרמ"ז בפ' בלק דף קפ"ו ע"ב. ומה טוב לאומרה בתוך הספר, ובפ"ג דאבות תנן, רש"א ג' שאכלו על שלחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו וכו'. וכתב הרמ"ז בפ' עקב דרע"ג ע"א, דרבותא קאמר, אפי' ג' שחייבים בזימון שהוא דבר גדול בקדושה, מ"מ אם אינו אומר ד"ת לא ינקה מעון ועונש, וכ"ש כשהאוכל א' או שנים עי"ש. והרע"ב כתב ששמע שבברכת המזון יוצאין י"ח, ואין הדעת מתיישבת בזה כמ"ש התי"ט, וניחא יותר במזמורים שאומרים קודם בהמ"ז, ובפרט ביום שאדם בהול על עסקיו, והנכון לומר לפחות משנה דפ"א דזבחים, לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' עד סוף המשנה. ואומרים ג"כ מזמור על נהרות בבל בימים שיש בהם תחנה, ובימים שאין בהם שובה ה' את שיבת ציון. ובכל יום מזמור היום, ומזמור למנצח בנגינות מזמור שיר וגו'. ולא אמנע טוב מה שזיכני ה' מחשבה טובה ומרגניתא טבא בפסוק למנצח בנגינות מזמור שיר ופסוק שאחריו אלקי' יחננו וגו'. שאנו אומרים קודם בה"מ, שבאתי חשבון הר"ת של למנצח בנגינות מזמור שיר, שעולים ע"ב וש', דהיינו שב"ע וזיווגו יעלה יפה במ"ש השל"ה דף י"ג ע"ב, שהאותיות והתיבות בשרשם רוחניים, וכתב בהגהה שם דמי שמלא ברכת ה' במזונו נקרא שב"ע, וההפך רע"ב, כי אותיות הוי"ה במילוי, דהיינו הוי"ה דיודי"ן עולים ע"ב כנודע, וזה נקרא פנים. ועוד תמצא בחינת ע"ב בריבוע הנקרא אחוריים, כזה י' יה' יהו' ידוד. שהוא דין בערך הפנים, וכן נמצא ב' בחינות בשם אלקים, שהפנים שלו כלול ברחמים, כזה אל"ף למ"ד ק"י יו"ד מ"ם עולה ש', כמנין מצפ"ץ שהיא הוי"ה בא"ת ב"ש, וכמנין ברחמי"ם, והריבוע א"ל אלק"ים הנקרא אחוריים שעולה ר', כזה א' אל' אלק' אלקי' אלקים הוא דין גמור, וכשתחבר ש' מפנים של אלקים, וע"ב מפנים של הוי"ה הם אותיות שב"ע, כי באור פני מלך ברכה, וכשתחבר אחורים של אלקים העולה ר', ואחורים דהוי"ה ע"ב, אז ביחד רע"ב עי"ש. ובהקדמה זו ביארתי בכורסייא דאליהו שלי דרוש בחוקתי, בהמשך פי' פסוקי יואל סי' ב', גם אלו הב' פסוקי' בני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם המורה לצדקה. ופסוק שאחריו ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם וגו'. שבשניהם מזכיר שם מלא, דהיינו שם הוי"ה ואלקים, כי אלו הב' שמות, הפנים שלהם שב"ע, המשתלשל מהם שפע טובה וברכה, וז"א גילו ושמחו בה' אלקיכם, באלו הב' שמות הוי"ה ואלקים שמשפיעים לכם השבע, את המורה לצדקה וגו'. ומבאר יותר ואכלתם אכול ושבוע וגו'. שבהיות לכם השב"ע, ואכלתם אכול ושבוע, ונתקיים בכם ואכלת ושבעת והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא וגו'. אלו ב' השמות בדוקא הוי"ה ואלקים שהם שבע בפנים שלהם. ומדוקדק ביותר שלא אמר והללו את ה' אלקיכם אלא את שם ה' אלקיכם, כלומר השם ושמות הללו דוקא. ועל דרך זה כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. וכמו כן פירשתי על דרך זה פסוק שובע שמחות את פניך, שהפנים של הב' שמות עושים שב"ע, כמו שהארכתי שם בפי' המשך המזמור, ובכל האמור ישר הולך על רגליו במישור במזמור למנצח בנגינות וגו', שאנו אומרים אחר שאכלנו ושבענו קודם ברכת המזון, כי ר"ת של למנצח בנגינות מזמור שיר, עולים גימ' שב"ע, דהיינו פנים של אלקים ש', ופנים של הוי"ה ע"ב, העושים שב"ע. ואומר אלקים יחננו וגו'. כלומר אל יקשה בעיניך ששם אלקים שהוא דין משפיע השבע, כי אלקי' יחננו ויברכנו, והא כיצד בפנים של השם. ז"א יאר פניו אתנו סלה. פניו דייקא, ויאר דייקא, ויחננו ויברכנו דייקא, כי באור פני מלך ברכה, כלשון של"ה הנ"ל, וממילא שמעינן טעמא דמיסתבר על שאומרים אותו קודם בה"מ, מלבד כל האמור בענין מגדולים חקרי לב, כן נ"ל. ובדרך כלל בהזכרת ש"ש בברכות צריך זהירות גדול, ולכן בוצעין את הפת היכא דקדים בישולא ובמקום שנאפה יפה, כדאיתא בש"ע סי' קס"ז. כמנחת כהן דאמרי' בזבחים, (ויקרא ו, יד) תופיני. שנאפה יפה. וכ"כ הרעיא פ' עקב דף רע"ב ריש ע"ב. וכתב הרב בעל שלחן ארבע, הטעם לפי שראוי להזכיר ש"ש על היותר מובחר, ובטעם זה מתיישב אצלי הרמז שכתב בעל שבילי אמונה נתיב ז', בפ' בוצע ברך נאץ ה'. שמי שבוצע המוציא במקום הרך ולא במקום הקשה נאץ ה', דאתי מכוון יפה נאץ ה', שמזכיר שמו על הגרוע. ומכללן של ברכות אתם שומעים ענית אמן, שגדול העונה אמן יותר מן המברך, שאמן עולה הוי"ה ואדנות, שניהם הוא אומר ומוציא במבטא, מה שאין פה המברך יכול לדבר, כי שם הוי"ה לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא, שם אדנות נקרא בפה והוי"ה בלב, שלכן כתב הרמ"ע שתיקנו בסוף תפילת י"ח, יהיו לרצון אמרי פי וגו'. אמרי פי על אדנות שמוציא מפיו, והגיון לבי על שם הוי"ה שזוכר בלב. וגם נ"ל על כוונת הלב הצריכה לפחות בכל חותמי ברכות שבתפלה עבודה שבלב, שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה, קי"ג פעמים לב בחומש, לומר שצריך כוונת הלב, כדאי' בב"י ולבוש א"ח סי' ק"א. ומספר קי"ג נראה שה"ס יב"ק עם הכולל. ובזוהר או בתקונים "משכני "אחריך "נרוצה ר"ת אמ"ן, והנה מדרש תמוה איתא בילקוט, אחר כל האותיות נכנסה בי"ת ואמרה, רבש"ע רצונך שתברא בי העולם שבי אומרים בכל יום ברוך ה' לעולם אמן ואמן, השיב הקב"ה ואמר הן ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה' ע"כ. וכולו מקשה הוא ואין צורך להאריך. אבל נ"ל להבינו במדרש אחר דאיתא בילקוט, ר"י ן' פזי דרש למה נברא העולם בבי"ת שהוא לשון ברכה, ולמה לא באלף שהוא לשון ארירה וכו' ע"כ. ומקשים העולם כיון שנברא בבי"ת שהוא ל' ברכה, מה זו שאלה ששואל אח"כ ולמה לא באל"ף, ובעל פי' הילקוט מיישב לפי שאל"ף מורה אחדות, ואי לאו שהיא לשון ארירה הוה פתח בה. וראיתי מתרצים דה"פ, נהי דהבי"ת לשון ברכה, למה לא פתח באל"ף שהוא אמן דעדיף, כי גדול העונה אמן יותר מן המברך, ומשני משום שיש באל"ף ארירה. ואקדים עוד מה שידוע ששם אדנות הוא הבית וההיכל של שם, כידוע ליודעי חן בפ' וה' בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ. ה"ס גימט' אדנ"י. וה' בהיכל קדשו. והוא דבר פשוט ונודע, והשתא כיון דרווח פי' המדרש הנזכר, שאמרה הבי"ת רצונך שתברא בי העולם שיש בי ברכה, וכדי שלא תאמר למה לא באל"ף שיש בה אמן, נתנה טעם ותירוץ לדבריה שבי אומרים ברוך ה' לעולם אמן ואמן. נמצא שיש בי לשון ברכה וגם לשון אמן, ואם בשאר ברכות כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור, כאן יש ברכה ואמן ונסתם פה של המקטרג, ולמה לא באל"ף, והקב"ה משיב הן כדבריך שאמרת שיש בה ברכה ואמן, שכולל הוי"ה ואדנות, הוי"ה ברוך הבא בשם ה'. ואדנות ברכנוכם מבית ה'. שהוא היכל והבית של שם הוי"ה, ויש ברכה ובך ראוי להתחיל וגם שאתה בית ברכה, בית קיבול לשמי, כשמך כן תהלתך. וז"ש הן ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'. והבן. ובמדרש דר"י ן' פזי הנז', ולמה לא באל"ף שהוא לשון ארירה וכו'. עוד נ"ל לומר דנהי דמשתמע ג"כ לשון אמן, מ"מ מאחר שהוא ג"כ לשון ארירה, וכתיב נמי ואמרה האשה אמן אמן. אמן על האלה וכו'. ואמרי' בשבועות דף ל"ו, אמן בו קבלת דברים, דכתיב ארור אשר לא יקים וגו'. לכן לא נברא העולם בו דלא גרע מצלותא, שכתב הזוהר בפ' ויצא דף ק"ס, הביאותיו לעיל בפ' ל"א, דלישנא דאית ביה טב וביש לא אמרינן, וכ"ש דהכא צלותא אית בגווה, כמו שמסיים המדרש, אמר הקב"ה הריני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד ע"כ. וע"ע בזה בפתיחה שניה. וכתב הזוהר פ' וילך דף רפ"ה, דאמן ממשיך ברכאן וכו'. ומי שאינו מכוין באמן עליו נאמר ובוזי יקלו. ועיין בזה בס' כנפי יונה ח"ב סי' ז'. וכתב הרמ"ז שפירושו במ"ש בס' הכוונות דף ק"ד א', (תהלים פג, יז) מל"א פניה"ם קלו"ן. ס"ת אמ"ן, שר"ל על מי שמבזה עניית אמן, ושלשה מיני הטבות הנזכרות שם "ברכה טובה גילה" הם עולים אל"ף מ"ם נו"ן, אמ"ן מלא. ואמר פתחו שערים וגו'. שהוא סוד יסודות מלכיות העולמות שהם סגורים מפני החיצונים, ויבוא גוי צדיק. רומז מ"ש האר"י במלת צדי"ק, צ' אמנים, ד' קדושות, יו"ד קדישים, וק' ברכות. שומר אמונים. אל תיקרי אמונים אלא אמנים, שקדיש קדושה וברכות באים ממילא לכל אדם המתפלל בבה"כ, אבל הצ' אמנים צריך שישתדל לשמוע ברכות מאחרים כמו שנוהגים. והוא מנהג ותיקין בא"י, והרב פסקו בש"ע סי' ו'. ולכן דייק קרא שומר אמנים ולא שומר קדושות, שדוקא באמנים צריך להיות שומר וממתין, וכוונת הוי"ה ואדנות שבאמן שהיא נגלית, מועילה לעוה"ז, וכוונת נקודותיהן העולים צ"ז שהוא סוד מ"ה ב"ן גימט' אמו"ן מועילה לעה"ב, כי זיווג הנקודות יותר מעולה משל האותיות, כמ"ש האר"י ז"ל בדרוש קן צפור, ולפי זה 'שומר אמונים' ר"ל ג"כ מקיים מצות עניית אמן עם כוונתה, וכל ענין זה של הכוונה בברכה ששומע וגם ההמתנה שממתין הכל תלוי בכוונה, ושומר ר"ל נטיר וגם ר"ל מקיים, ובכל זה לא יכשל בעונש אמן יתומה, שר"ל שאין בו הארת או"א כתיקונה ונמצאו הבנים הברוכים זו"ן ח"ו כיתומים, ויבא גוי צדיק שומר אמונים ויקבל טוב, ע"כ תמצית דבריו. ועל ההמתנה שכתב 'שומר' 'נטיר', נראה דהיינו טעמא דבפ"ק ד(ברכות ו, א) בפ' (ישעיה מח, יח) לוא הקשבת וגו'. ובפ' (מלאכי ג, טז) ויקשב ה' וישמע. פתרי להו לשון המתנה. וכ"כ רש"י שם, לשון המתנה הוא ע"כ. כי המקשיב נותן לבו ומטה אזנו וממתין לחבירו שישמיע לאזניו מה שמוציא מפיו. ומן יציב דבכל מעשה המצות, עושה המצוה נקרא שומר נטיר, שנאמר (דברים כו, טז) ושמרת ועשית. וכן (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. מהטעם הזה עצמו ביארו הגאון בעל ס' החיים בח"א פרק ו', ולפי שצריך להיות יושב ומצפה מתי תבא לידו ויקיימנה. ורש"י ז"ל בפ"א ד(ברכות ג, א) על בא אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח, פי' ושמר והמתין, כמו (ישעיה כו, ב) שומר אמונים. ולשתי הכוונות שכתב אמן ואמון, נ"ל דהיינו דכתיב ברוך ה' לעולם אמן ואמן. וכן ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן. דשתים הנה הכוונות, תרי מגו חדא כנזכר, ואמן שני שיש וא"ו נוספת הוא כמו אמון צ"ז, והכפל לא כדי נסביה קרא. ובזה ניחא מ"ש רבינו בחיי פ' בשלח, דהכופל אמן ב' פעמים זוכה לב' עולמות. וכן איתא בילקוט תהלים, אמן בעה"ז אמן בעה"ב, ובחידושי פ"ק דברכות סי' כ"ז ד"ה ונענע לי ראשו, כתבתי דאמן אמן, אחד לתתא מהמברך ואחד מלעילא, עפ"י מה שפירש רש"י שם שהקב"ה הודה לברכתו של ר"י כ"ג וענה אמן, וביאור הענין שם, ולדידן לדינא גם הב"י כתב בא"ח סי' ס"א. דמותר לכפול אמן. והגם דבירושלמי פ' קורא המגילה איתא, דהוי כמו שמע שמע, וכוותיה משמע בזוהר חדש פ' תרומה, גבי אמת ויציב, דבעי אמאי ויציב דאיהו תרגום, ומשני בגין דאמת אמת לא אמרינן בגין פגימו וכו'. אבל יש לדחות דהתם דברים בגו ומהא לא איריא, ומ"מ כשאומר אמן שני בוא"ו שפיר דמי, כמו שחילק יד אהרן שם בהגהת ב"י, ויעויינו באר היטב סי' הנ"ל ס"ק י'. וגבי הכפל ה' הוא האלקים. בתוס' פ"ה ד(ברכות לד, א) ד"ה אמר[1]. והנה ברך לקחתי וברך לא אשיבנה ריקם לברכת הלבנה, מלתא אגב ארחי למימר ידיעת בית רבינו האר"י ז"ל, הובאה בס' מקדש מלך ס"פ וארא, וכמוהו קודם לו בעל שערי אורה, הביאו הרב"י א"ח סי' רכ"ו, שלא לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד, לעמת כחב"ד חג"ת דזעיר, אשר מהם ולמטה מתחיל בנין המלכות סוד הלבנה, ואף אם חל מש"ק קודם, ממתינים עד שיעברו ז' ימים, ואין חוששי' להחמיץ המצוה, כי יש טפל ונשכר, ואין לקדשה אלא בלילה ממש שניכרת זריחתה ובסים אורה יע"ש. ולא תברא מה שהזהיר הרא"ש בסדר ההנהגה ס' מ"ג הנדפס בסוף ס' סאה סולת דפוס ויניציאה שנת של"ט, אל תתעצל בברכת הלבנה, בשכבר אמרנו דקודם זמן זה זריז ונפסד. ומהר"ר צבי בתשובה סי' ק"ו כתב דכיון דהמצוה נעשית באופן יותר משובח, יש להמתין לקיימה על צד היותר טוב. ועיין ס' חסדי אבות ריש פ"ב דאבות, ובעל אהל יעקב בתשובה ס"ז כתב דלשון שלילה שכתב מרן הב"י, 'אין מברכין עליה עד שיעברו ז' ימים' אינו לעיכובא. ובעל בית יעקב בסוף תשובה קמ"ד כתב גם הוא לאקדומי. אבל מי יבא אחרי המלך האר"י ז"ל. ונ"ל למיהב טעמא דכשם דאמרינן בפסחים דף ס"ח, דהקטר חלבים ואיברים מקדימים אף בשבת. מבעי משום חביבה מצוה בשעתה, כן מאחרין מצוה מהאי טעמא כל היכא דשעתה הראויה ביותר היא באותו זמן שמאחרין אותה, דחביבה היא אז בתכלית, וברכת הלבנה כך היא, דמועדה ושעתה אחר ז' ימים, וחביבה מצוה זו בשעתה, עד"ז המתיישבת ומיישבת כל האמור בענין זה, ודומה לו באותה מצוה עצמה, עיין לעיל חלק א' סוף פרק י"א וחלק ג' סוף פרק י"ז. איברא שבימי החורף צריך לעמוד על המשמרת הזהירות (גדולה) אחר הז' לכוון עת השעה שהלבנה יוצאת, דבכל כך זמן של חצי כ"ט י"ב תשצ"ג קרוב לודאי שתראה ותמצא ויותר מצוה, רצוני לומר שממתין המצוה מלשון ואביו שמר את הדבר, לא ידע דבר רע, בין דלעשות המצוה כתיקונה קא מכוין, כוונתו רצויה ועניה זו שלא לשוא שמרה.
וגדולה מצוה זו בשעתה ובזמנה, עד שאמרו בפ' היו בודקין (סנהדרין מב, א), תנא דבי ר"י אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיים. וצופה הייתי זה שנים במ"ש אח"כ, אמר אביי הילכך נימרינהו מעומד. ופירש"י מעומד בעי לברוכי מפני כבוד השכינה שהוא מקבל ע"כ. וקשה דמשמע דאי לאו מפני כבוד שכינה שמקבל, היה ראוי לברך מיושב, ואמאי והא ברכת המצות בעמידה, כי ילפינן מעומר, אל תקרי בקמה אלא בקומה, וכן העיר הרמ"ע בתשובה סי' ק"ך. והר"ב דרכי נועם בתשובה סי' ג' לא"ח ס"ל דלא אמרינן דכל ברכת המצות בעמידה כ"א באותן דילפינן מעומר עי"ש. וגם אמרי' התם בתכיפה א', אמימר ומר זוטרא מכתפי אהדדי ומברכי. שיש מי שכתב דלפי שהיו זקנים היו סומכים זה על זה, אמנם קשה למה דוקא בברכה זו קאמר תלמודא שהיו נסמכים זה על זה מפני הזקנה טפי מכל שאר ברכות שבעמידה, והטור בסי' רכ"ו גורס מכתפי להו. דלא כגרסתינו, יעויין בעל תורת חיים שם. ולדידי מפרשא לי מלתא על נכון בהקדים מה שידוע שאנו מברכים ברכת יוצר אור בישיבה, מפני שהיא מעלמא דנוקבא, משא"כ בברכת ברוך שאמר שאומרים מעומד, עיין בזוהר חיי שרה דף קל"ב, וה"ה בברכת תפילין של יד בישיבה לדעת המקובלים, וכתבו בשם הזוהר לפי שהיא סוד מלכות בית דוד, ויש ישיבה בעזרה למלכות בית דוד. ובזוהר פ' אמור איתא ז"ל, ובגין דאילין יומין אינון מעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו, ועל דא חושבנא דא בעמידה איהו, ומילין דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה. ובפ' תרומה דף קל"ג, קדושת עלמא תתאה איהי מיושב ולא בעמידה. ועיין ס' חמדת הימים בדיני הספירה ח"ג פ"ו, ובהל' סוכות פ"ד כתב שהקידוש צריך להיות מעומד כדעת הרמב"ם, ושכן דעת האר"י ז"ל, כי דין הקידושין מעומד, והוא בסוד עלמא דדכורא יע"ש. נמצא מכל מה שכתבתי דמדינא וכפי שרש הענין היתה ראויה ברכת הלבנה שתאמר מיושב שהיא נוקבא, הן כפי פשוטה כמ"ש רשב"א בפ' אין עומדין, על מבלתי יכולת ה'. השמש זכר והלבנה נקבה. וכתב התי"ט במשנה ו' פ"ב דר"ה, ד"ה כמה ז"ל, בכולא מלתא לשון זכר, כדכתיב המאור הקטון וכו'. אעפ"כ בנוסח ברכת הלבנה תקנוה בלשון נקבה, שהיא דוגמת נקבה המקבלת מזכר ע"כ. והיינו טעמא דאמרינן בפ' אלו טרפות דף ס', אמרה ירח. אע"ג דבלשון תורה הוא לשון זכר, כדכתיב וירח עמד. כמ"ש התוס' שם. הן שהיא היא בסוד מלכות ב"ד שיש לה ישיבה בעזרה כאמור, וכדאמרינן 'ודוד מלך ישראל חי וקיים'. ולכן אמר אביי דכיון דתנא דבי ר"י דהוי כמקביל פני אביהם שבשמים, שהוא ז"א דהוי כבוד השכינה שמשפיע למלכות כנודע, והוא עלמא דדכורא, משום כבוד זה של שכינה נימרינהו מעומד, דאי לאו מטעם זה היתה ראויה מיושב. ויומתק ביותר במ"ש בזוהר בא ל"ט ע"ב, בקב"ה אתקשר מלה, ול"ק דלא כתיב זאת החדש הזאת, דהא זה וזאת מתקשרין, ובאתר דאית ביה דכר ונוקבא, לית שבחא אלא לדכורא וכו' ע"כ. וז"ש הילכך מעומד, וקאמר תלמודא דאמימר ומר זוטרא הוו מקיימי בה ישיבה ועמידה, שהיו מברכי' בעמידה משום כבוד קיבול פני אביהם שבשמים, דהיינו זעיר שבשמים דייקא, אבל היו סומכים זע"ז לקיים בה קצת ישיבה על נוקביה, דסמיכה הוייא קצת ישיבה, הואיל ועיקר הברכה היא בעלמא דנוקבא דבעייא ישיבה, וזה וזה נתקיים בידם, כי עמידה שיש בה סמיכה נחשבת כישיבה, כדאיתא בירושלמי הובא מתוספות ד(סוטה מ, א) ד"ה הא אמר מר. גבי וישב דוד לפני ה'. ר' אמי תפתר שסמך לו לכותל. וכמו גבי תפילה בא"ח סי' צ"ד, וכן גבי קבלת עדות מעומד בח"מ סי' כ"ח. וגבי עדים עצמן בעמידה, כתב בעל המפה בסי' י"ז. דמקרייא ג"כ עמידה, וכ"כ הרב"ח סי' י"ז, דעמידה ע"י סמיכה קרויה ישיבה וקרויה עמידה, וקידוש ידים ורגלים שאני, דכתיב לעמוד ולשרת. ועיין תוס' ב(זבחים יט, ב) ד"ה וליתב מיתיב. שפי' ע"י סמיכה, דהא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד. ובמס' מגילה רמו קראי אהדדי, כתיב ואשב בהר. וכתיב ואנכי עמדתי בהר. ומשני התם ר' חנינא לא עומד ולא יושב אלא שוחה יע"ש. ואפי' להרב אור גדול בפ' וירא דס"ל שאין לדמות שחיה לסמיכה, מ"מ יש לאוקומי הכא דמכתפי אהדדי, באופן שאם ישמט הא' מחבירו לא יפול, וכדאמרי' בדין חליצה בא"ה סי' קס"ט סמ"ה, יעמידו היבם אצל כותל או עמוד לישען עליו, ויזהר שלא ישען כ"כ שאם נוטלין העמוד היה נופל, דזה אינו מקרי עמידה ע"כ. ועיין אליה רבה א"ח סי' קמ"א ס"ק ב'. והני הוו יתבי כמאן דשרי מסאניה שעקרו עמידה ויש בה קצת ישיבה. ובירושלמי פ"ק דברכות סי' י"ח, (מלכים א ח, נד) וכפיו פרושות השמים. א"ר אייבו כגון הדין נקרים היה עומד. ופירש מהר"ש יפה שלא היה זקוף ממש אלא כבעל פודאג"רה, שהוא כשוחה מעט שאינו יכול להשען יפה על רגליו והוא כורע קצת, ולהכי היו כפיו פרושות כעומד עכ"ל. אמור מעתה דאמימר ומר זוטרא במלתא דהכא, דרבנן אחזו בזה וגם בזה, לקיים עמידה וישיבה לצד עילאה בשני צדדים והיו לאחדים. ובפירושי זה הכל מתוקן ומקושר. הזה יכשר. וגם מ"ש דלפי שהיו זקנים היו סומכים זע"ז, גם לדבריהם ניחא שהרי כתב זהרי חמה פ' תרומה ריש דף קל"ג. הטעם דישיבה לעלמא דנוקבא, כי הישיבה מורה תשות כח הנקבה היושבת ועושה, ומדה זו עלולה לקבל פגם התחתונים המתישים כחה, ובעלמא דדוכרא כתיב לא יגורך רע. ולכך בעמידה לרמוז על כח העליון העומד בתקפו בלא תשות כלל ע"כ. וכן בזוהר תצוה דף קפ"ג, דדכורא קיימא בחילא ונוקבא ארחהא למיתב ע"כ. וכתב רד"ק בשרשים שרש יהב, שלשון הליכה מורה זירוז והישיבה עצלות. {והואיל ויש זריז ונפסד, כמו בברכת הלבנה, ויש זריז ונשכר, כל דבר לפי עניינו ודינו, מהודענא לכון באגב, באמירת ואני ברוב חסדך וגו'. שרבים אומרים לנפשם פסוק זה בכניסתם לבה"כ, ואינם אלא טועים, כי מהקדמת הזוהר דף י"א ע"א משמע בהדיא שצריך לאומרו קודם, דקאמר ובתר כן ייעול לבי כנישתא, וכתב שם הגאון זהרי חמה ז"ל, מלת 'אבא' קא דייק, ר"ל רצוני לבא ביתך, כי עדיין לא נכנס, וטעות גדול נפל בידינו, כי אנו אומרים פסוק זה כשאנו נכנסים בפתח בה"כ, ובפי' אמר כאן לעכובא ג' זמנין, שצריך שיאמר אותו קודם שיכנס, וז"ש לא ליבעי ליה לאיניש וכו' ובעי וכו' ובתר כן ייעול. וצריך ליזהר עכ"ל. וכן משמע מס' משנת חסידים ריש ה' בה"כ.
בני עתה אל תשלו, וראו עד היכן מגיע כחה של ברכה וכחו של אמן, וכל זה שאני אומר לכם כאן, אינו אלא תמצית מתמצית שיש בענין הברכות, ובספרי כורסיא דאליהו שלי בפ' עקב, יש לי בס"ד דרוש מלא ברכת ה' וחידושים מלאים וגדושים, גדול הנאת דברים, לברך עליה ברכת הנהנין, ואתם עשו אתי ברכה, בית הלוי ברכו את ה'. ותצוו על צאצאיכם מעת היותם עוללים ויונקי שדים, גם כי יזקינו לא יסורו, ותשיתמו ברכה לעד ותתברכו מן השמים.
- ^ אך מה שאומרים ה' הוא האלהים. ז' פעמים ביוה''כ ויום ערבה, כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז', מנהג כשר הוא. וגם מצינו בקרא (מלכים א יח) שתי פעמים 'ה' הוא האלהים' גבי אליהו.