נתיבות המשפט/ביאורים/רלה
בטיב מו"מ עסמ"ע סק"ד בהג"ה שמוכח מדבריו באחד שזיכה ע"י אחר מתנה להקטן ומסרו האחר להקטן אחר שהגיע לפעוטות שמקחן מקח שפטור האחר כשנאבד מהקטן נראה דהיינו דוקא בכה"ג שהחפץ הנאבד של הקטן וכיון דחכמים תקנו שיהיה מתנתו ומחילתו קיים מכ"ש פרעון לידו אבל של אחרים כשמסרו לקטן אף דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ כשמוסר לקטן חייב כדמוכח בסי' קפ"ח:
במקום שעשו שלא כהוגן נראה דדין זה אינו רק בקטן שהקנין דרבנן לא הוי רק משום כדי חייו ולא תיקנו שיהיה עצמו בדבר האיסור אבל בגדול מהני קנין דרבנן או קידושין דרבנן כגון בקטנה אפי' במקום איסור ועיין במ"ל פ"ט מה' זכיה ומתנה הלכה א':
או שקנה לו האפוטרופוס עסמ"ע סקי"ב שכ' דאפשר בקטן שקנה קרקע בעצמו כיון דהקטן יכול לחזור בו הוי כמטלטלין ומכירתו מכירה לא נהירא לפענ"ד דמה בכך שיכול לחזור מ"מ כיון שאינו חוזר והקרקע שלו וכשמכר לא היה דעתו למכור קרקע שצריך חריפות ובקיאות ודאי דמכירה לאו מכירה ואין להמציא סברות ודינים מחודשים בשביל דיקדוק קלוש ומהסמ"ע בעצמו בסקל"א מוכח דגם בכה"ג דין קרקע יש לו:
והלוקח אוכל פירות עסמ"ע סקי"ד שכתב דהא דסעיף י"ד בפחות מבן עשרים שמכר קרקע דמוציא ממנו אף הפירות מיירי שלא אכלו בפני קטן וכו' ומלבד שהוא דוחק גדול שהרמב"ם והטור והמחבר סתמו דבריהם ולא חילקו ויהיה כוונתם דוקא כשאכלו שלא בפניו הוא ג"כ תמוה מאוד דהיאך ס"ד לומר שהקטן שמכר לא יהיה הלוקח צריך להחזיר הפירות שאכל מי גרע מהא דמבואר בי"ד סי' קע"ד במכר ואמר לכשיהיה לי דמים אחזיר לך וכן באמר את ונוולא אחי דלהרבה פוסקים הוי ריבית קצוצה כיון שהמקח בטל לגמרי הוי ריבית קצוצה ומכ"ש כאן שהקטן יכול לחזור בו אימת שירצה ואפילו לחזור בו א"צ דהמקח בטל מעיקרא כמ"ש הרמב"ן שם בתשובה סי' ב' ע"ש מכ"ש דהוי ר"ק להנך פוסקים ולא דמי למוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דשם כשאכל אין מחזיר לו שום מעות דהא לא קני ממנו רק הפירות ואכלן משא"כ הכא כשמחזיר לו כל המעות שלקח בעד הקרקע והפירות שאוכל הוא ריבית ואפילו להנך דס"ל שם וכן באסמכתא בסי' קפ"ג דלא הוי רק אבק ריבית הוא מטעם דהו"ל כמשכנתא בלא נכייתא וכתבו התוספות בב"מ דף ס"ד בד"ה ולא ישכור הטעם דמשכנתא בתורת זביני אתי לידיה משא"כ הכא בקטן דקטן א"י לא להשכיר ולא להשכין ועיין בתשו' הרשב"א הביאו המשנה למלך בפ"ט מה' מכירה דהקטן שמכר דהמעות לא הוי רק מלוה ע"פ ועוד דאפי' לא הוי רק א"ר מ"מ הא כתבו הפוסקים הטעם בהא דלא מחשבינן ומנכין במשכנתא על הקרן אף דא"ר לא מפקינן מלוה למלוה הוא מטעם דבמשכנתא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ולא אמרו כן רק במשכנתא כמ"ש הש"ך (בי"ד) בסי' קע"ז סק"ב ע"ש ולא דמי למכר שדה גזולה דיש לו שבח ופירות דשם מכירה גמורה הוא לענין חזר ולקחה מבעלים הראשונים כמבואר בב"מ דף ט"ז וגם הגזלן א"י לחזור בשום אופן מהמכירה עד שבא הנגזל כמ"ש המ"ל בשם בעה"ת בפי"ט מה"ל גזילה וכיון דמכירה גמורה הוא נגד הגזלן לא הוי הלואה ולא הוי ריבית משא"כ הכא דלאו מכירה היא כלל ודאי דהוי ריבית ומנכין לו פירות שאכל ובתשובת הרמב"ן דהוא מרא דהאי דינא לא כ' דין זה רק במתנה דלא שייך ביה משום ריבית וכן בס"ס רמ"ו דאין מחזיר הפירות מיירי במתנה אבל במכר כל מקום שהמכר מתבטל למפרע הוי הפירות ריבית והרמ"א כאן לא ציין דין זה רק על דין המתנה ותיבת הלוקח שכ' הרמ"א נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל המקבל וכן מורה דקדוק לשונו שכתב ואין הלוקח צריך לשלם ואי מיירי בלוקח היה צריך לומר אין מנכין לו הפירות שאכל א"נ י"ל דמיירי אפי' בלוקח רק כשלא נתן עדיין דמי המכירה באופן שהלוקח יתחייב לשלם דמי הפירות בזה כ' הרמ"א שפיר דאין חייב לשלם מכיסו אבל בשכבר נתן המעות ודאי מנכין לו הפירות שאכל ולפ"ז לא קשה מסעיף ך' דשם מיירי שכבר נתן המעות דאז מוציאין ממנו המעות כמו בב"מ דף ס"ו גבי את ונוולא אחי דאמר התם דחשיב ואפיק פירי דלאו מכירה הוא כלל ואפי' מלוה בשטר לא הוי רק מלוה ע"פ כמ"ש הרשב"א בתשובה כמש"ל:
שט"ח דינו כמטלטלין: בקצה"ח הקשה הא בעי כתיבה ומסירה ואין שטר לקטן ע"ש לענ"ד לא קשה מידי דדוקא בשטר הצריך עדים אמרינן דאין שטר לקטן וכן בקנין כ' הרמב"ם דלא מהני בקטן משום דקנין לכתיבה בעדים עומד ואין שטר בעדים לקטן אבל שטר שקונין בכתיבה דמהני כתב יד של קטן גופיה ודאי דמהני אף בקטן וגם לא שייך הטעם כמבואר בסעיף ה' שאין מוציאין מיד הקטן דהא איכא ג"כ מסירה וכן מדוקדק לשון הרא"ש בתשובה כלל פ"ה שהביא וז"ל בסופו אבל שטר כיון דהוי כמטלטלין יפה חתמו העדים אפילו היה קטן דמועיל כתיבת הקטן אך הא קשה על הרא"ש שכתב דיפה חתמו העדים ע"ש הא הוי מפיהם ולא מפי כתבם דודאי אפילו בדבר שא"צ עדים לגוף הדבר מ"מ אין לכתוב שטר ראיה על הקטן דהא שטר לא מהני רק כשנכתב בציווי המתחייב וציווי הקטן מידי מששא אית ביה. ונראה דשם מיירי שלא הכחיש הקטן או שהיה ג"כ כתיבת יד הקטן ולא היה צריך ראיה דידהו נגד הקטן רק ששאלת השואל הוי דאפשר דלא מהני דהוי כמו קרקע ועל זה חשיב יפה חתמו העדים שהקנו היתומים השטר כי כן הדין וכיוונו העדים לדין אמת במה שכתבו שהשטר הוא של האחר ולא ללמוד מראיה דידהו כי ראיה דידהו בכתיבת השטר ודאי דלא מהני נגד הקטן אפי' במטלטלים כיון דהוי כנכתב בלא ציווי המתחייב ובפרט לדעת הרז"ה ביבמות פ' ד' אחין דהשטר מועיל מטעם שליחות המתחייב ואין שליחות לקטן. גם מ"ש הקצה"ח כיון דהשטר בעי מסירה ולדעת הרמ"א בסי' קצ"ז דבעינן מסירה בפניו וקטן כשלא בפניו דמי ג"כ לא נהירא לי דהא דבעינן מסירה בפניו אין הקפידא משום בפניו רק משום דבעינן מסיר' מיד ליד ומהני אפילו בקטן בודאי דאטו לא יועיל קנין ספינה לקטן שיקנה במוסיר' וכן להנך דס"ל דבהמה גסה לא נקנית רק במוסירה אטו אין לקטן קנין בבהמות וכן הפוסקים כתבו סתם דיש לקטן קנין במטלטלין משמע דכל הקניינים דשייכים בגדול הן ג"כ בקטן ובספינה ובהמ' גסה דמהני מסירה מהני ג"כ בקטן וכן כשהמשיך ומהני בפניו אפי' לא אמר לו לך משוך אף דקטן כשלא בפניו דמי משום דקפידא דבפניו הוא רק משום ריצוי וה"נ הא דבעינן קפידא דבפניו כמסירה הוא רק משום דבעינן מיד ליד:
מ"מ מקחו מקח עסמ"ע סק"ב ומכאן סתירה למ"ש הסמ"ע בסי' ר"צ סקנ"ח ע"ש ושם הארכתי וביארתי דהעיקר כמ"ש כאן:
שתות מחזיר אונאה ואף דבסי' שמ"ט מבואר דאפי' קטן שגנב כשאין הגניבה בעין דאינו חייב לשלם מ"מ במו"מ תיקנו חז"ל שיהיה כל דינו כגדול כדי שיהיה נ' ונ' עמו כמ"ש הסמ"ע סקמ"ג:
כשמשך או המשיך ועסי' קצ"ט דמשיכה בלא מעות לא קנה ביתומים עד שנתן המעות ג"כ:
וחזר בו אינו מקבל מי שפרע: משמע דבאופן המבואר בסי' קצ"ח ס"ח וסעיף ו' שהמעות הוא קונה קנין גמור במטלטלין קונה אף בקטן ולפי הטעם שכתב הסמ"ע בסקכ"ג אף בכה"ג לא קנה הלוקח מהקטן ושם יבואר:
שאין מוציאין מיד הקטן עסמ"ע סקכ"ג שפי' דהוא טעם למ"ש שאין הקנין מועיל משום שהמטלטלין עדיין ת"י וצריכין להוציא מידו משא"כ בשכבר משך הלוקח שוב א"צ להוציא מיד הקטן ע"ש ואין להקשות דא"כ כשמשכו היתומים ולא נתנו מעות ג"כ לא יקנה דהא צריך להוציא המעות מהיתומים דז"א דקטן שיש לו אב דמי לקטן שיש לו אפוטרופוס ואם אין לו אב או שאינו סמוך על שולחנו דמי קטן ליתומים כמבואר בדרכי משה ובלא"ה לא מהני ביתומים משיכה בלא מעות כמבואר לעיל בסי' קצ"ט ס"ד אך קשה דלפ"ז לא כתב שום טעם בהא דחצר לא מהני ועוד קשה דלפ"ז אם נתן מעות והוא באופנים המבוארים בסי' קצ"ח ס"ה שמעות קונה בכה"ג כגון שהיה ביתו של לוקח מושכר אצל היתומים מאביהם וכן באופן המבואר בסי' קצ"ט סעיף ב' ג' מ"מ מטעם שכתב הסמ"ע שיתומים אינם קונים ובגיטין דף נ"ד אמרו הטעם דאי יהיב זוזי ליתמי דלא קנו אף דיתומים כהקדש דמי וקנין כסף מ"מ לא יהיה כח הקדש חמור מהדיוט וכיון דבאלו אופנים אפילו בהדיוט קני במעות ולא שייך לומר שלא יהיה כח הדיוט מה"ת לא יקנה ועוד מה"ת אין מוציאין מיד הקטן הא בעסקי מו"מ קטן דינו כגדול כמבואר בסי' צ"ו סעיף ג' על כן נראה דהטעם שאין מוציאין מיד הקטן שכתב הרמב"ם והמחבר קאי על השכיר מקום המטלטלין דלא קנה דהטעם שכתב הסמ"ע דאין להקטן כח להשכיר המקום דשכירות ליומא ממכר הוא קשה דסעיף ו' בקטן שקנה מטלטלין ושכר המקום דלא קנה לפי שאין חצר הקטן קונה הא בלא"ה כמו שאין הקטן יכול להשכיר כמו כן א"י לשכור קרקע דקנין ומכירה שוה לכן נראה בדעת הרמב"ם דאף דאין לקטן כח כמכירת ולקיחת קרקע מ"מ בשכירות דיש בו ג"כ חיוב הגוף דהא אם עבר וסתרו חייב להעמיד לו בית כמבואר בסי' שי"ב סעיף י"ב ואלו מכר לו בית וסתרו המוכר א"צ המוכר להעמיד לו בית רק לשלם לו דמי שוויו וכן בסי' ש"י סעיף ב' במתה דמוכר הנבילה לשכור חמור אלמא דיש חיוב הגוף להעמיד לו הדבר ששכר ממנו ודמי למחייב עצמו בפירות קרקע וכ"כ השיטה מקובצת בהדיא דחמור סתם הוי כאפותיקי סתם וחמור זה הוי כאפותיקי מפורש וחיוב הגוף מהני מגדול לקטן משא"כ מקטן לגדול דחיוב לא מהני גבי שאין מוציאין מיד הקטן כשנתחייב עצמו ולהקנות גוף הקרקע לפירות ג"כ אינו יכול הקטן מש"ה לא מהני שכירות מקטן אבל להשכיר קרקע להקטן מהני מטעם דהוי כהתחייב עצמו בפירות קרקע ושיעבד קרקע זו לפירותיה דמהני מגדול לקטן ולא מקטן לגדול אבל קנין מעות כשהוא באופן דמהני מגדול מהני ג"כ בקטן:
ואין קונין מיד הקטן עיקר הטעם כתב הסמ"ע בסעיף צ"ו דכתיב שלף איש נעלו ולא קטן ומ"ש הרמב"ם הטעם דקנין כשטר מבואר בסמוך אמנם בחליפין שוה בשוה נראה דתליא במחלוקת המבואר בסי' ר"ג דלר"ת דס"ל דלא בעינן כלי דחליפין שוה בשוה לא נלמד מקרא דשלף איש נעלו כשם דלא בעינן נעל כך לא בעינן איש וגם לא גרע מנתן לו כל הכסף דקנו אפילו בהקדש דמהני כסף ושוה כסף יתומים ה"ה כהקדש כמבואר בגיטין ל"ד ומה דאמר התם במעות לא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש לא שייך כאן כיון דגם בהדיוט קני וגם טעם הרמב"ם שכתב דהקנין כשטר ואין שטר לקטן לא שייך בחליפין שוה בשוה ולכך לר"ת בודאי קנה בחליפין שוה בשוה אבל להנך פוסקים דס"ל דגם בחליפין שוה בשוה בעינן כלי דנלמד מקרא דשלף איש כשם שנעל בעינן כך בעינן איש:
לא יהיה הקנין ברמב"ם כ' בלשונו וראיה לדבר שאין חצר וד"א כו' ונראה כוונתו דלא נימא דרבנן תקנו בפעוטת שיהיה במו"מ כל דיניו שוה לגדול ולזה אמר דהא מצינו דאין חצר וד"א מועיל לקטן משום דאין שליחות לקטן ומה בכך הא בלא"ה אין מעשה קטן כלום רק שחכמים תיקנו שיהיה דינו כגדול א"כ אף חצר וד"א יהיה מהני בקטן מדרבנן וכן שטר יהיה מועיל בקטן מדרבנן וכיון דלאו בכל הקניינים עשאוהו כגדול ולא אמרו בגיטין דף נ"ד רק משוך פירי מיתמי ע"ש יש לומר אפשר דלא תיקנו רק משיכה ולא שאר קניינים דכתיב בהו איש כגון ק"ס ועסי' רמ"ג סעיף י"ט אמנם בקטנה דחזינן דילפינן מדרבנן מציאה מגט (דילפינן היינו מדרבנן כמ"ש התוס' בב"מ דף י') יש לנו לומר דלכולא מילתא שווינהו כגדולה וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בהטעם שכתב דאין קונין מיד הקטן וכוונתו כשם שלא תיקנו שטר בקטן כבגדול כמו כן לא תיקנו קנין בקטן כגדול דאי היה מתקנין קנין בקטן בודאי שהיה לו ג"כ דין שטר אלא ודאי דלא תיקנו קנין כלל בקטן:
קטן שקנה קרקע עסמ"ע סקכ"ט דהקטן יכול לחזור בו ולא המוכר ואף שהמוכר מכר סתם י"ל דאמרינן דכ"ע ידעי דקטן אין לו קנין ובודאי בדעתו תלה הדבר ונראה דכשהקטן חוזר כשהגדיל דמשלם כל הפירות שאכל. ובקצה"ח האריך בכאן וכל דבריו אינם מובנים לי שהקשה על הרב המגיד שלמד דין זה מהא דאקניה לבנו קטן הא שם מתנה הוא ועוד הא דבמטלטלין הוא רק מתקנ"ח משום דאין נתינתו בדמים נתינה ובקרקעות יהיה מקחו ד"ת כלפי לייא עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אף כמטלטלין כה"ג אם ימכור לו המוכר שיהיה הקטן יכול לחזור בו עד שיגדיל והמוכר לא יהיה יכול לחזור בו בודאי דהקטן קונה מדאורייתא דאין לך זכות גדול מזה כמבואר לקמן סעיף כ"ג ועדיפא אפילו ממתנה דבמתנה הוא קצת חוב משום שונא מתנות יחיה משא"כ במקח כשיהיה הברירה בידו ודאי זכות הוא וקונה ד"ת כשדעת אחרת מקנה והא דאין מקחו מקח במטלטלין. מדאורייתא הוא רק במקום שיהיה המקח קיים מיד באופן זה אין נתינת דמים שלו נתינה וממילא לא קנה המטלטלין ד"ת אבל כשמכר לקטן באופן שיהיה הברירה בידו קונה בין בקרקע בין במטלטלין ד"ת והמגיד למד מהא דאקניה לבנו קטן במתנה דדעת אחרת מקנה בדבר שהוא זכות הוא מן התורה וכיון דמדאורייתא מהני ממילא מהני גם במכירה כשהוא זכות ומ"ש בקצה"ח כיון דתקנו שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין ממילא מהני נתינת דמים שלו כשקנה קרקע להיותן מטלטלין ושוב הוי מקחו אפילו בקרקע ד"ת ומשמע מדבריו מכ"ש במטלטלין דשוב הוי המקח שלו ד"ת ולא ידעתי מה הוא שח דהא בהדיא קתני מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הרי מבואר בהדיא דבקרקע אפילו במקחן אין מקח וחכמים לא תיקנו שיהיה נתינת דמים שלהן נתינה רק לקנות מטלטלין שבזה א"צ חריפות אבל לקרקע שצריך חריפות ואין להם דעת לקנות לא תיקנו שיהיה נתינת דמים שלהן נתינה. אמנם מה שהקשה בהא דשקלים דהקטנים ששקלו מקבלין מהן רק שימסרו לציבור יפה היאך אפשר להקטנים להקנות יפה והוכיח מזה דהפקר ב"ד הוא מדאורייתא והוכיח מכאן דמעמד שלשתן מהני בקידושין וכן הקשה על הרשב"א שמקשה בהא דהשולח דמה בכך מקניה לבנו קטן כיון דזכיה לקטן היא רק מדרבנן נכוף לאב לשחררו כיון דמדאוריי' דאב הוא וע"ז הקשה הא כיון דמדרבנן קנה הפקר מדאוריית' ב"ד קניא בזה כבר הארכתי במקום אחר דהפקר ב"ד אינו רק הפקר מדאורייתא אבל לא הוי קנין מדאורייתא רק קנין מדרבנן וכ"כ הגט פשוט סי' ק"ל ע"ש ולזה גבי שקלים כיון דהוי הפקר מדאורייתא מהקטנים שוב הציבור זוכין במשיכת הגזבר שהוא שליח דידהו מדאורייתא כדין הזוכה מהפקר משא"כ במזכה לקטן נהי דשוב הממון יצא מרשות המזכה מדאורייתא מ"מ לא בא לרשות הקטן מדאורייתא דהקנין שתיקנו חז"ל לא חשיב קנין מדאורייתא וכיון דקי"ל המפקיר עבדו צריך גט שיחרור יפה הקשה הרשב"א דמה בכך שהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא נעשה של קטן ושיחרור האב מועיל כמו שמועיל במפקיר עבדו משא"כ במעמד שלשתן בקידושין דליכא קנין לאשה מן התורה מה בכך שיצא הממון מרשות המקדש מדאורייתא מ"מ לא נעשה של אשה מדאורייתא וממילא מקודשת מדאורייתא:
ב"ד מוכרין קרקעותיו לפרוע חובת אביהם וה"ה חוב עצמן כמ"ש הרשב"א בתשובה חלק ב' סי' קכ"א ונראה דדוקא לפרוע חוב יכולין ב"ד למכור אבל אם הוא בעצמו צריך למכור לאיזה צורך נראה דאין לב"ד להעמיד אפוטרופוס למכור לצורכו כי אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן וגם הב"ד אין להם כח כיתמי שווינהו ב"ד לכך והנה בב"י הביא תשובת הריטב"א בקטנה שנתנה מתנה שכתב וז"ל ואם אתה רוצה לפטור עצמך משבועה על מתנתה תעשה מתנתה ומחילתה מהמטלטלין בפני שלשה ויעשה לך שטר מעשה ב"ד לראיה ויכתבו בו שהכירו בה שהיא פקחת וראויה לתת מתנת מטלטלין עכ"ל. והדברים תמוהין לי הא כל שטר שבעדים כשלא נכתב בציווי המתחייב הוי מפי כתבם ואטו שלשה עדים שראו המתנה או מכר או הלואה יהיו יכולין לכתוב בתורת מעשה ב"ד ודאי דכל ב"ד אינו ב"ד רק במקום שמדינא צריך ב"ד או בקבעו ושלחו כמבואר בסי' ל"ט ובסי' ע"ט ע"ש והא דאמרינן בב"ב דף קי"ג בשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין הוא מטעם דאמר התם דכתיב חוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וע"ש בתוס' דהיינו שיכולין להיות דיינים בע"כ של הבע"ד וכיון דבקטנה היא ולא מהני ציוויה מאין יועיל עדותן או מעשה ב"ד שלהן דכל קטן כשלא בפניו דמי ומאן שווינהו ב"ד או עדים אם לא שמעידין להאפוטרופס שזה יש רשות לב"ד או להעמיד להאופטרופוס או שיהיו הן עצמן אפוטרופסין וכשיעמידו אפוטרופוס שוב תהיה אסורה ליתן מתנה לפי דעת הריטב"א כמ"ש שם ולפ"ז אין תקנה לפחות מבן עשרים למכור בנכסי אביו רק שילוה מעות לעצמו מקודם ולשעבדן שבזה יש לו כח כמבואר בסעיף ט"ו בהג"ה ואח"כ יגבה הב"ד לבע"ה בשומת ב"ד שלפרוע יש כח להב"ד:
ועוד דסימנים עשויין להשתנות בב"י הק' דל"ל כל הג' טעמים ונראה לפענ"ד דצריכין לכל הטעמים דודאי אם יש שטר אפילו לא היה הסימנין עשוים להשתנות והיו רשאים לנוול המת מ"מ סגי בטעם א' דחזקה על העדים שעשו כהוגן ובודאי גדול היה ואף אם היורשין רוצין לברר שלא היה לו שערות הא ליתא דממ"נ קודם כ' בלא"ה אין מכירתו מכירה בנכסים שירש ואחר כ' אפילו אין לו סימנים הוא גדול דחזקה על העדים שעשו כהוגן ואמרינן דבודאי ראו בו סימני סריס דבסי' אחד דהיינו שאין בשרו מעלה הבל הוי סריס אמנם אם ליכא שטר רק עדים מעידין שראו המכירה וא"י אם יש לו סימנים ורוצין הלקוחות לבודקו אם יש לו שערות בגומות לקיים המקח ובזה צריך הטעם דסימנים עשויין להשתנות שהטעם דאין מנוולין לא שייך בלקוחות כדאמרינן בש"ס דלקוחות אמרי זוזי יהבינן לניוול ולנוול ואם היא להיפך שהלקוחות רוצין לבטל המקח והיורשין תובעין מעות דמי המכירה ורוצין היורשים לבודקו אחר סימני סריס ואיילנית שהן גדולים שבהן לא שייך סימנים עשויין להשתנות צריך הטעם דאין מנוולין את המת דהיורשין אסורים לנוולו ואם הוא חי ובדקוה ויש לו שערות יש ספק אם היה לו שערות בשעת מכירה לדעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ג היכא דרואין עכשיו שערות מחזקינן אותו בגדול משעה שהגיע לכלל שנותיו והב"י בסי' מ"ג באה"ע כתב שהרשב"א והרמב"ן חולקין ע"ש:
או שנטע וזרע עסמ"ע סק"ח שמסתפק אם דינו כיורד ברשות ע"ש והנה בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ז כתב דבכל מקום שיש ביטול מקח כגון באונאה או במום שדינו כיורד ברשות ואם בנה ולא השביח מדמה אותה להא דסי' ק"ג בשומא הדרא אי בנה והוציא ולא השביח ע"ש אך מ"מ אפשר שיש לספק בזה כיון שהלוקח ידע שהוא פחות מבן כ' ואין מכירתו מכירה דמי ליורד שלא ברשות אמנם מהא שכתב המחבר לעיל בסי' רל"ב סעיף י"ד דאם השביח נוטל שכר החפירה מן המוכר משמע דמשלם לו גם שכר טרחתו כדין יורד ברשות ודוחק לומר דשם הוי כשדה העשויה ליטע דמנין לנו שעומד דוקא לעשות חילוק:
שוב א"י למחות נלמד מהא דאמרינן בקטנה דכי גדלה שוב א"י למאן בקצה"ח תמה דהא קי"ל דשם בעינן בעל דוקא ומטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ולפענ"ד נראה דהא ע"כ מוכח מאן דס"ל ביבמות דגדלי בהדי כשלא מיחתה כשנתגדלה שיש הוכחה שנתרצתה דאלת"ה מה"ת תהיה מקודשת וכן אמרו בכמה דוכתי כמו שהביא הב"י ובפרנסה וכן אמרו בכתובות אם הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב א"י למחות והא דקי"ל דבעינן בקדושין בעל דוקא נראה דשם טעם אחר איכא דבקדושין אינו מועיל ריצוי ובעינן דוקא אמירה הרי את מקודשת מהבעל ואף דאיכא אומדנא דמוכח שנתרצה לא מהני בלא אמירה ועיין באה"ע בח"מ סי' כ"ז סק"ט ואפילו בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אף דבמקח ודאי מהני אף כשנתן הלוקח ואמר והמוכר קיבל והוא משום דבקידושין בעינן אמירת הבעל דוקא וכיון דאמירתו להקטנה לאו מששא אית ביה מדאורייתא לכך כשהגדיל כמאן דאמר שלא בשעת קידושין דמי ולכך בעינן בעל דמשום חזקה הוי כאומר אבל במכר בדאיכא הוכחה שנתרצה סגי:
שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וה"ה אם מודה לו כשהגדיל שלוה לצורך מזונות ופשוט:
יכול לשעבדן מרא דהאי דינא הוא הרשב"א בחלק ג' סי' קכ"א ושם קאי על פחות מבן עשרים וכבר הוא בן י"ג ונראה דהשואל לא נסתפק כלל אם ב"ד גובין מנכס אביו מה שלוה לצורכו דמה"ת לא יגבהו מהן דהא ודאי אחר שיהיה בן עשרים יגבו הב"ד מהנכסים וא"כ מה לי אם יגבו מהן אחר שיהיה בן עשרים או קודם לכן הא לא שייך הטעם דאמרו בש"ס דמקרקשי ליה בזוזי דהא הב"ד הן הגובין ע"פ שומת בקיאין ועיקר מה שנסתפק השואל הוא אם שעבודו ששיעבד פחות מבן עשרים הקרקע הוי שיעבוד לענין אם מכרה או שיעבדו ג"כ תיכף כשנעשה בן עשרים לאחר אם יש לו להשני דין מוקדם כיון שלא נשתעבדו הנכסים להראשון ודמי ללוה ולא כתב לקמא דאקני דמשועבד לבתרא כיון שלא נשתעבד לקמא והכי נמי לא נשתעבד לקמא ודמי למלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר דמלוה בשטר קודם וע"ז השיב דשיעבודו הוי שיעבוד ויש לו דין מוקדם וטורף מהלקוחות ומהמאוחר אבל קודם שנעשה בן י"ג ודאי דשיעבודא לאו שיעבוד הוא דהא אין שטר לקטן ומנין יהיה לו שיעבוד ולפ"ז דברי הרמ"א שציין עצמו על קטן שלוה תמוה דבמה מיירי דאי לענין לגבות חובו כשהן עדיין בני חורין ודאי דגובה אפילו בשלוה לצורך מזונות בעודו קטן. ועוד דאי כוון לזה במ"ש דיכול לשעבדן דהיינו לגבות מהן הלשון תמוה דהל"ל יכול לגבות מהן לכן נראה דהגה"ה זו שכ' הרמ"א מוסב אלמעלה על הדין דפחות מבן עשרים (והנה שם ברשב"א בתשובה זו יש הג"ה מאיזה אחרון שהביא שם בעל כנה"ג וכ' שם דבב"י הוא גירסא מוטעת דאינו גובה רק מטלטלין של אביו ולא מקרקע של אביו ולפענ"ד נראה דתלמיד טועה כתבו כיון דחייב לשלם מדינא מה"ת לא יגבו הב"ד מהקרקעות שיש לו מאביו הואיל והן שלו כמו שאר נכסיו גם מ"ש שם דמ"ש הרשב"א בתשו' בס' תולדות אדם סי' פ"ז דשם מיירי בקטן שהוא פחות משש הן דברי תימא דהא מבואר שם שהקטן רצה לבטל הפשר מחמת שהיה לו אפוטרופוס ובקטון פחות מבן שש אפילו אין לו אפוטרופוס מעשיו בטלין אלא ודאי דבבן שש מיירי ובחלק ג' סי' כ"א מיירי בגדול רק שהוא פחות מבן עשרים דבהדיא כתב הרשב"א בלשונו פחות מבן עשרים וגם כתב למכור בנכסי אביו וכשהוא פחות מבן י"ג אפילו בקרקעות של עצמו א"י למכור) היוצא מזה דהג"ה זו קאי על פחות מבן עשרים והוא כבר בן י"ג והביא שערות ובזה פסק ששיעבודו ששיעבד ושט"ח שלו הוא שיעבוד המועיל ושעבוד שלו הוי שיעבוד אפילו בנכסי אביו ויש לו דין מוקדם וטורף גם מהלקוחות שקנו ממנו תיכף כשנעשה בן עשרים אבל כשהוא פחות מבן י"ג אין לשטר שלו דין שטר רק דין מלוה ע"פ וכשהן בני חורין גובין מהן ע"פ ב"ד במקום שחייב מן הדין לשלם אפילו כשלוה כשהוא קטן כגון שלוה לצורך מו"מ או לצורך מזונות כנ"ל ברור:
או מדבר ואינו שומע בב"י הקשה הא בש"ס אמרו דזה וזה הן כפקחין לכל דבריהן ותי' שני תירוצים: א' כיון דע"כ לאו כפקח ממש קאמר דהוא צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע דדינו כחרש גמור לכל הדברים שלא נאמר בו בש"ס כפי' שאינו כחרש ותי' ב' דשם מיירי כששומע קצת אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ע"ש. ושני התי' תמוהין דהא בחגיגה ד' ב' תנן בהדיא חרש שדיברו חכמים בו בכ"מ כשאינו שומע ואינו מדבר מוכח בהדיא דכ"מ כשמדבר ואינו שומע דינו כפקח גם מה שתי' בשומע קצת תמיה דהא כששמע כשמדברין לו בקול רם אפילו אינו מדבר השיב כשומע ואינו מדבר דהא כתב הרא"ש בתשובה הביאו הטור וז"ל כ"מ שהזכירו חרש אצל שוטה היינו שאינו מדבר ואינו שומע כלל ומזה משמע דכשמדבר אף שאינו שומע כלל ה"ה כפקח. ועוד קשה דאם כן היה לו לכתוב גם כן גבי גירושין וקידושין דאם הוא חרש ואינו שומע כלל דא"י להקנות קרקע דדינו כשוטה ומכ"ש דא"י לקדש ולגרש. לכן נלפענ"ד דדעת הרמב"ם דהא דתנן בחגיג' חרש שדברו בו בכ"מ היינו דוקא בכ"מ שהזכירו חכמים חרש אצל שוטה וקטן וכ"כ רש"י שם וז"ל שהשוו אותו לשוטה אז בעינן דוקא שיהיה אינו שומע ואינו מדבר אבל כאן שלא הזכירו אלא חרש לבד הוא אפילו מדבר ואינו שומע כדתנן בגיטין מדבר ואינו שומע זהו חרש והטעם דקרקע גרע דהא קטן אחר י"ג שנים שדינו בגדול לקדש ולגרש וס"ל להרבה פוסקים דאפילו קרקע שלו א"י למכור אם לא שהוא חריף וכיון דבקרקע בעינן חריפות ולכך אפילו חרש שמדבר ואינו שומע חריף ואינו יכול למכור קרקע יש לומר דהיה קים להו לחכמינו ז"ל שאינו חריף ואינו יכול למכור קרקע ונראה דאם צריך למכור קרקע שהב"ד מעמידין לו אפוטרופוס כמו שמעמידין לשוטה דיש לו דין שוטה לזה דאלת"ה לא יהיה יכול למכור קרקע אם לא שילוה תחלה והב"ח יגבוה לפרעון:
וכן העבד שקנה או מכר נראה דודאי כשעבד קנה או מכר שגם הלוקח או המוכר יכול לחזור בו קודם שנתרצה האדון דלא עדיף העבד מאחר שקונה בשביל אחר כמבואר בסי' קפ"ד אפילו נתרצה האדון אין הקנין קיים כשהיה משיכה כיון שכבר כלתה משיכתו ורק בקנין כסף וכיוצא רק דקמ"ל דאפי' במקום שידוע שהוא זכות לאדון כגון שלקח בזול גדול או שמכר ביוקר גדול וקמ"ל דמ"מ לא אמרינן יד העבד כיד רבו אפילו בזכות והאדון יכול לבטל המעשה כ"כ המ"מ וז"ל שהוא לא חידש אלא שמה שאמרו יד העבד כיד רבו לזכות בעבורו ולא לחייב כלל אפי' במה שהוא זכות וכו' ע"ש: