נתיבות המשפט/ביאורים/רלד
ונודע שהיא טריפה ואם הלוקח עירבו עם כשרות ונטרף מחמת זה שאר בשר נראה דלדעת רמ"א לעיל בסי' כ"ח בסי' א' שפסק כדעת התוס' והרא"ש שפסקו כר"מ ובתוס' בב"ק ד' ק"י בד"ה טיהר את הטמא כתבו דלר"מ חייב בטיהר את הטמא אפילו כשעירבו בעה"ב עם פירותיו א"כ ה"נ כאן דחייב דהוי בכאן עשה במזיד אלא אפי' הנך דפטרי התם מ"מ הא כ' הש"ך שם בס"ק ב' לחלק בין מראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא די לו להראותו לאחר אבל הנשאל לחכם לא הי' לו לבעה"ב למחר. ועוד דבמראה דינר לשולחני מוכח מילתי' דסמיך עלה וכו' הכא י"ל דליביה אנסו וכו' ע"ש והכא לא שייך כל הני טעמי כיון שמכר לו במזיד בחזקת כשר מה הי' לו לישאל עוד וכל הטעמים שכתב הש"ך שם לא שייכי' כאן נראה דחייב לכולי עלמא:
והוא יחזיר להם הדמים עסמ"ע ס"ק ד' שכתב ב' טעמים באיסור דאורייתא דחייב להחזיר הדמים: א' משום דקנסוהו. ב' משום דלא חשיב הנא' כשאכל איסור דאורייתא ע"ש ונ"מ בין שני הטעמים אם עירבם הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב הנאה ומ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל האיסור אך יש לספק אם עירבו ועדיין בעין דנרא' דיכול לחזור הדמים וליקח חלקו מהתערובת המותר דכשר וטריפה כשני מינים דמי והמקח בטל אך יש לספק אם התערובת אסור להמוכר כיון שע"י גרמתו שגרם במזיד נתבטל האיסור ומבטל איסור במזיד אסור להמבטל או דגורם לא חשיב כמבטל איסור במזיד ומסתבר לאיסור:
ואין המוכר מחזיר לו כלום בש"ך בי"ד סי' קי"ט פסק דאפילו המותר משויו א"צ להחזיר ע"ש ולכאורה אינו מובן כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפי' אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי תדע דהא אמרינן בעירובין דף ס"ז בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואלו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש אלא ודאי דאינו עונש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאלו אוכל כשירה והרי נהנה כמו מן הכשירה ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו: