נתיבות המשפט/ביאורים/רלו
אם יש ביד הבעלים ליקח עיין סמ"ע ס"ק א' ויש שם ט"ס הא שכתב הסמ"ע ולפ"ז צ"ל מ"ש אחר כך או שהתה וכו' עד אבל זה אינו דברים אלו נכתבו שלא במקומן וצ"ל בסוף להס"ק אצל הי"ב חודש ולא יותר והיינו דמתחלה רצה לומר דאם קדם הלוקח דאין הבעלים יכולין לסלקו כשלא הי' להם דמים וע"ז הקשה דא"כ בסעיף ג' הי' לו לחלק בין הי' לו דמים או לא ולזה מסיק אם לקח בתוך יב"ח אפי' לא היה לבעלים דמים יכולין לסלקו. ומ"ש המחבר ואם אין בידם ליקח כוונתו שאין להם דמים ליתן להלוקח עכשיו וזה תולה בזה כיון שהן קודמין לקנות מש"ה יכולין לסלקו אף כשלא הי' להם דמים בשעה שקנה ולזה כתב הסמ"ע דלפ"ז באחר יב"ח ע"כ יכול לקנות אפי' לכתחלה דהא הא בהא תליא וכן מ"ש המחבר בסעי' ג' מיירי אפי' בלא הי' לו דמים זהו כוונת הסמ"ע ודבריו דחוקין. גם מ"ש הסמ"ע בסוף ס"ק ה' דהר"ן ומור"ם ס"ל דאפי' אחר יב"ח הבעלים קודמין לקנות כשיש בידם לקנות ומשמע מדבריו כשהיה ביד הבעלים אפי' קדם הלוקח וקנאה הבעלים יכולין לסלקו אפי' שהתה לפני המציק י"ב חודש ודוחק הוא בעיני מאוד דלשון המשנה משמע שכל הקודם ליקח זכה אחר י"ב חודש ולפענ"ד נראה דאין הפרש בין שהתה לפני המציק ובין שהתה בפני הלוקח מן המציק יב"ח ובשניהם א"י לסלק שוב דהא עיקר הטעם כ' הריב"ש בשהה יב"ח דאמרינן כיון דלא תבעיה בדינא גמר ומקני א"כ מכ"ש כשכבר לקחה ישראל מהמציק ושהה בפני ישראל הלוקח די"ל מדשה' ושתק גמר ומקני דהא יותר יש לו לירא מהמציק ממה שיש לו לירא מישראל הלוקח ממנו והי' לו לתובעו ומדלא תבעו ע"כ לא הי' בידו ליקח כל השנים עשר חודש וגמר והקנה ונראה הא דנקט במשנה אם שהת' בפני הסקריקון יב"ח לרבותא נקט ומכ"ש כששהתה לפני הלוקח יב"ח. אמנם הא שכתב הסמ"ע בתוך יב"ח אפילו כשקדם אחר וקנאו הבעלים מסלקו הוא אמת וכן כתב הריב"ש בהדיא ולפמ"ש דברי הרמ"א כפשוטו בהא שכתב הרמ"א דאם הבעלים אומרים שהיה בידם ליקח דהיינו שטוענין שהיה בידם ליקח תוך יב"ח ורצו לסלק הבעלים ולא רצו הבעלים והבעלים טוענים שלא הי' בידם ליקח כל תוך יב"ח ובזה א"ש הדין שכתב הרמ"א דאם הבעלים טוענין שהיה בידם ליקח דהלוקח נאמן ולא אמרינן נוקי ארעא בחזקת מרא קמא דהטעם כיון דבפנינו מן הסתם הקרקע בחזקת הלוקח והוא שטוען שנעשה באופן שנתבטל הקנין עליו לברר כי לעולם אין תולין שנעשה דבר מחודש בלא ראה כמ"ש הרשב"א לענין תנאי בשב ואל תעשה:
רביע הקרקע והבריר' ביד הבעלים כמבואר בסוגי' ובטור מ"מ נראה דאפי' נוטל רביע בקרקע א"צ להחזיר לו הפירות שאכל עד שעת העמדה בדין:
ישראל שדחקו חבריהם לכאורה קשה דמה בכך דהוי כמו שלא הי' בידם להורגו הא כתב הב"י בסי' ר"ה דיסורין חמורין ממיתה וכיון שדחקו חבריהם בתפיסה עד שהוצרכו ליתן ושביה קשה מכלהון ומה לי שמבקשין להרוג או שמייסרין ביסורין ונראה הטעם דהא סיקריקון מדינא לא קנה דהא תלוהו ויהיב הוא כמ"ש הריב"ש בסי' ר"צ רק תקנה עשו חז"ל שיקנו הלוקחים ויתנו להבעלים רביע כדי שלא ישתקע השדה ביד סיקריקון מחמת שימנע אדם מלקנותו והבעלים לא יקנו מיראה ולכן ס"ל דתקנה זו לא שייכא רק בעכו"ם משא"כ בישראל דלא יראין כל כך מהם מש"ה בטל:
או שהודה עסמ"ע ס"ק ט' דהיינו שעדיין מודה אבל אם כבר הודה ועכשיו אמר שמחמת יראה הודה שומעין לו כמ"ש הטור בסי' ר"ה ע"ש עכ"ל. ומאוד תמוהין דבריו דמה ענין סי' ר"ה לכאן שם מיירי כשמודה לגזלן עצמו או שמודה להלוקח שנתן מעות להגזלן שייך לומר שירא מהגזלן לומר שלא נתן לו מעות אבל לענין שאם מודה להלוקח שקיבל ממנו רביע מעות ודאי דלא שייך לומר שמפני היראה הודה דהא אפילו חזקה מהני ללוקח מהגזלן כשטוען שהוא בעצמו קנאה שנית מהנגזל ולא אמרינן שהי' ירא למחות כמ"ש הסמ"ע בעצמו לעיל סי' קמ"ט סעי' ך"ו ע"ש וכאן בס"ק ה' מהני חזק' כשטוען שנתן לו רביע ומכ"ש דמהני הודאה מפורשת מהלוקח שקיבל ממני הרביע המעות כשהיה מגיע לו והא דאמרינן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמקחו בטל מטעם דמשום יראה אלמא דירא מלוקח מהסקריקון יתבאר בסמוך:
שטוענין לו שהראשון קנאה מהם ומכ"ש כשהלוקח בעצמו טוען שקנאה ממנו דנאמן מטעם חזקה דג"ש והרשב"א בחידושיו תמה דהא אפי' ראינו שלקחו מהבעלים אחר שקנא' מהסקריקון אמרי' דמחמת יראה הקנה ומכ"ש די"ל שהי' ירא למחות בו להוציא מת"י וז"ל אע"ג דבלוקח מגזלן אין טוענין אפי' טען אין מקבלין הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסיקריקון דקנה רק שיתן רביע וידוע הדין אצל הכל חזקה שנתן ודוקא שאכלו ג' שנים דאיכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא משא"כ בלוקח מגזלן דנגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מהגזלן ולחזור וליקח עוד בכדי דמיו מבעה"ב ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון בכגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן ג' חלקים לסיקריקון ורביע לבעלים עכ"ל הרשב"א והנה דעת הסמ"ע לעיל סי' קמ"ט ס"ק ס"ו דאף בלוקח מגזלן מהני ולא אמרי' שהיה ירא מהלוקח מגזלן ובלקח מסיקריקון ואח"כ מהבעלים מקחו בטל ואמרינן שהיה ירא ממנו ולדעת הסמ"ע צריך לחלק בין סיקריקון שבא מחמת נפשות ירא אפילו בהלוקח ממנו משא"כ בגזלן סתם אינו ירא מהלוקח ממנו ולפ"ז בגזלן כשיש עדים או שטר שחזר וקנה מהבעלים אפי' לא ראו נתינת המעות מהני דאלת"ה מה מהני חזקה ללוקח מגזלן כשטען שקנ' ממנו הא חזק' במקום שטר קאי וכיון דשטר לא מהני מכ"ש דחזקה לא מהני אלא ודאי כמ"ש דבגזלן שטר ועדים נמי מהני בלוקח מגזלן אמנם הוא תמוה לפענ"ד דא"כ הא דמקשה בב"ב ד' מ"ז ארב נחמן מאי קמ"ל תנינא לקח מסיקריקון וכו' ועיין רשב"ם שם דכיון דאין ראיית הלוקח מגזלן ראיה וכו' לישני ליה סיקריקון שאני לכן העיקר כרשב"א דהא לא מצינו שום פוסק שחולק על הרשב"א ומה"ת לא נפסוק כהרשב"א שהוא ראש הפוסקים ובודאי נשמט מהסמ"ע דברי הרשב"א מדלא הביאם ולכן נראה דאפילו בלוקח מגזלן ועכו"ם לא מהני ראיה ושטר כשידוע שבא לידו מהגזלן והעכו"ם ובשלחן ערוך שם סי' קמ"ט סעיף י"ו שבתב שנאמן לומר אני לקחתי ממך מיירי שאין ידוע שבא לידו מהגזלן אז בודאי נאמן לומר שהוא בעצמו קנאה ממנו ולענין קושיות הרשב"א הא דמהני כאן בסעיף ה' חזקה נלפענ"ד לחלק דלוקח מגזלן כיון שעבר איסור לקנות ממנו דהא אסור לקנות מהגזלן כמבואר בסי' שס"ט ולכך נעשה הלוקח ג"כ כגזלן ועוד דע"כ היה דעתו כשקנה ממנו שלא להחזיר הדמים להנגזל שאין אדם עשוי לקנות מגזלן ולחזור וליתן להנגזל כדי דמים כמ"ש הרשב"א וע"כ היה דעתו לאכול פירות השדה הגזול' וגזלן הוא והוי כהוחזק גזלן על שדה זו וירא למחות בו כמו שאין לכל גזלן חזקה מה"ט שירא למחות כיון שהלוקח גם כן גזלן הוא משא"כ בלוקח מסיקריקון שעשו תקנה כדי שלא יוחלט הקרקע ביד הסיקריקון ליקח ממנו וליתן לבעלים רביע ואפילו משה ואהרן מותרין לעשות כן ואם כן איזה ענין יש לומר שהיה ירא ממנו מחמת שהיה מחזיקו כגזלן כיון דבדין קעביד ואין מחזיקין ישראל כשר בגזלן דאפילו בטוען גזלן אתה על שדה זו ולכך לא מחיתי אינו נאמן להחזיקו בגזלן מכ"ש כאן וכיון שהיה לו ליקח רביע קרקע שלו תיכף בלא מעות שהברירה ביד בעלים היה לו למחות ואפשר שגם הרשב"א כוון לכך:
אין הבעלים יכולין להוציא' נראה דמיירי שמכרה בשוויו שדמי חובו היה בכדי שוי הקרקע דאי מכרה בפחות משוויו לא גרע מאלו היה השדה משכון בידו ומכר' המבואר בסעי' ט' בהג"ה דאפילו בכ"ש חוזר המקח ואפילו הפירות שאכל חייב להחזיר ואם גבה ע"פ ערכאות א"י להוציא ממנו כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ר"צ ועיין בתומי' סי' קנ"ח דכל שנתחייב לעכו"ם הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם ועסמ"ע ס"ק ט"ו מה שהביא בשם הרא"ש ובאמת לכאורה דברי הרמב"ם והמחבר תמוהין והן נגד הסברא כמ"ש הסמ"ע ועש"ך ס"ק ז' שהקשה ג"כ בהא דסעי' ט' ביש מלך או שר דא"י להוציא דהוא מטעם דנתיאשו הבעלים הא בסי' שע"א מבואר דאין יאוש מועיל לקרקע ע"ש ולכן נלפענ"ד דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרו בש"ס בבא מחמת חוב דאין בו משום סיקריקון והיינו דהמקח קיים לפי' הרשב"ם משום דקיי"ל לחז"ל דבדיניהם אפילו גבאה העכו"ם בחובו אחר שעבר זמן הפרעון והוא בשוויו שוב אין הלוה יכול להוציא ממנו בדיניהם והנה המ"ל בפ' ט"ו מטוען כתב בשם המהרי"ט והרדב"ז דכל שאין הישראל יכול להוציא מן העכו"ם בדיניהם והעכו"ם מכרה לישראל אין יכול הישראל להוציא מן הישראל השני אפילו בדינינו שיכול לומר לו אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ע"ש שהאריך ומשה"נ הכא א"י להוציא מיד ישראל שקנה מהעכו"ם כיון שהעכו"ם יש לו זכות בדיניהם וזהו ג"כ הטעם בהא דסעי' ט' דכל דאיכא בי דואר במתא ולא אזיל קביל דא"י להוציא כיון דרואין מעניינו במה שלא תבעו בדיניהם דאין לו בירור וא"י להוציאו דאם היה לו זכות בדיניהם ודאי הי' תובעו וכיון שא"י לזכות בדיניהם אף שבדינינו יש לו זכות שוב א"י להוציא מיד ישראל שקונה ממני דמצי אמר ליה אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כמ"ש המ"ל בשם המהרי"ט והרדב"ז והביא ראיה מחד דאתא מכח ד' גבי מי שאבדה לו דרך שדהו אף שמה שלא היה יכול להוציא היה מכח מה שלא היה יכול לברר וע"ש מה שהקשה מסיקריקון מוכח מזה דאפילו בסיקריקון שייך סברא זו והנה אם יש לו כח עוד לתבוע להנכרי בדיניהם ודאי דיכול לתבוע להנכרי בדיניהם ואם יזכה ויקח הקרקע מידו יש לו רשות לתבוע להלוקח ממנו בדיניהם דהשני לא לקח רק זכות שיש להעכו"ם וכיון דעדיין יכול להוציאו מיד העכו"ם גם עכשיו יכול להוציא מידו רק דמיירי שאינו רוצה לתבוע להעכו"ם רק שרוצה לתבוע להישראל אז א"י לתובעו דא"ל כיון שאינך תובע להעכו"ם ע"כ יודע אתה שאין לך זכות נגד העכו"ם בדיניהם כגון שיש להעכו"ם עדים עכו"ם וכדומה וכיון שאין לך זכות מהעכו"ם בדיניהם גם לישראל בבא מכחו א"י לתובעו וזהו דוקא בגזלן עכו"ם אבל בגזלן ישראל כשלקח ממנו חייב להחזיר דלעולם בדינינו דין אח' יש בין להגזלן בין להקונה ממנו דטוענין ללוקח ולכן בסימן שע"א פסק דאין יאוש מועיל לקרקע ויכול להוציאן מלוקח האחרון דשם מיירי בגזלן ישראל דכל שדינינו הוא שיכול להוציא מיד הלוקח מסתמא אף מהגזלן הי' יכול להוציאו ולא שייך שוב לומר שקנה כל זכות הגזלן כיון שהגזלן ג"כ אין לו זכות ועוד נראה דאפילו בגזלן עכו"ם דוקא דלא אזיל קביל כלל א"י להוציא ממנו אבל אזיל קביל רק שהעכו"ם לא רצה לעמוד בדיניהם מחמת אלמיתו דיכול להוציא מיד הלוקח דלא שייך לומר שקנה כל זכות כיון דהראשון לאו מצד זכותו זוכה רק מצד גזילה זוכה:
אלא שמין כמה היה רוצה לכאורה קשה דמשמע אפילו עד כדי הבית צריך ליתן ואין הבעלים יכולין לומר החזק קרקע לעצמך ותן לי רביע במעות ומ"ש ממציקין שמסור בידם להרגן שמחוייב ליתן לבעלים עכ"פ רביע אפילו נתן בעד כל השדה כל שוויו אף שאם יש בידו ליקח יכול לחזור לו מעותיו כמ"ש הסמ"ע ס"ק א' אפ"ה יכול לומר לו החזק לך הקרקע ותן לי רביע ומ"ש הכא דא"י לומר כך ונראה לחלק דדוקא בלוקח מסיקריקון דעשו תקנה ליתן לבעלים רביע אפילו לקחו בחצי שוויו א"צ ליתן לבעלים רק רביע ולכך אפילו לקחו בכל שוויו חייב ליתן לבעלים רביע דלא פלוג רבנן ועוד דהא כתב הרשב"א הביאותיו לעיל סק"ה כיון דידוע התקנ"ח בכל העולם שחייב הבעלים רביע ע"כ אדעתא דהכי קנאו שיתן להבעלים רביע אך הא קשה לי דמ"ש מסימן ש"ו סעיף ב' בלקח מגנב מפורסם דא"צ להחזיר דוקא כשטוען לטובה נתכוונתי ולהציל כתב שם דחייב להחזיר לו משמע דאם מודה שרצה ליקחנו לעצמו ולא הצילו להחזירו לבעה"ב א"צ להחזיר לו המעות ומ"ש הכא דלא חילק וכתב סתם דחייב להחזיר מה שהי' צריך להוציא ומשמע אפילו הי' דעתו לקנות לעצמו ולא להצילו לחבירו מחוייב ג"כ להחזיר לו והא עכו"ם להרבה פוסקים בסי' שמ"ו כגנב מפורסם דמי אח"כ מצאתי בקצה"ח בסי' שנ"ו שכ' באורך דגם שם אפי' לא נתכוין להציל צריך ליתן מה שנהנ' ע"ש ולפענ"ד נראה דגם כאן א"צ להחזיר לו רק כשטוען לטובה נתכוונתי דירד להשביח לחבירו ואז ודאי חייב כמו ביורד לשדה חבירו שלא ברשות ולא דמי למבריח ארי ולפורע חובו כיון שכבר הוא ת"י הארי כמ"ש התוס' בב"ק דף נ"ח ע"ש אבל אם קנאה לעצמו אפילו בשוגג שלא ידע שהיא גזולה אינו חייב להחזיר לו דדמי למ"ש הש"ך בסי' שצ"א ס"ק י"ב בשם התוס' והרא"ש דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או שממונו נהנה ע"י מעשה ממונו אבל כשממונו נהנ' ע"י אחר פטור ודוקא ביורד שלא ברשות חייב מטעם שנתכוין להשביח אבל בלא"ה פטור וה"נ כשקנאה לעצמו ולא נתכוין להשביח לחבירו רק שממונו של חבירו נשבה ע"י אחר פטור להחזיר לו ואפי' להש"ך שם הוי ספיקא דדינא עכ"פ וא"י להוציא ממנו כשקנה בשוגג ואפשר דבקנה בשוגג יכול לומר אולי ידעתי הייתי עושה זה לטובתך אבל בידע שהיא גזול' ולא נתכוין לטובת חבירו רק לקנות לעצמו באיסור נראה דפטור לכ"ע וכמו בסי' שנ"ו והא שלא הגי' הרמ"א כאן שסמך עצמו על מה שכתב בסי' שנ"ו דבעינן שיאמר דוקא לטובה כוונתי וגם כאן רימזו במ"ש ואם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאו מיד העכו"ם משמע שלא נתכוין לקנותו לעצמו רק כדי להוציא' מיד העכו"ם להצילו בשביל חבירו ואם נתכוין לקנות לעצמו במזיד הוי ספיק' דדינא אי מחוייב להחזיר לו:
א"צ להחזיר לבעלים עש"ך ס"ק וי"ו דה"ה אם גזל' ממנו מאוד תמוה דין זה דהא מבואר בסי' שס"א סעיף ה' דכשנטלן מהגזלן בע"כ דלא חשוב שינוי רשות והנגזל יכול להוציאו גם מהשני והש"ך הביא זה בשם הבאר שבע וחפשתי שם ולא מצאתיו ומ"ש הש"ך בס"ק ז' כבר ישבתי לעיל בס"ק וי"ו ע"ש:
דהא בדין מכרה עסמ"ע ס"ק כ"ד עד ואע"פ שבדיניהם אין הדין כן כו' ולא שייך לומר כאן מה מכר ראשון לשני כמש"ל בס"ק ד' דשאני התם שיש להעכו"ם זכות אפילו היה נשאר ת"י יכול לומר לו קניתי זכות הראשון משא"כ בזה שאין זכות להעכו"ם בעודו ת"י דכשהקרקע שוה יותר מכדי חובו ודאי דצריך להחזיר אף בדיניהם רק שדיניהם הוא כשמכרה לאחר בפחות משוויו אין יכול להוציא מהקונה וכיון דדיניהם הוא רק נגד הקונה וכיון דהקונה ישראל לא מהני לו דיניהם ומחוייב לקיים כפי דיננו: