נתיבות המשפט/ביאורים/קה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות המשפט · ביאורים · קה· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

שכל דתופס לבע"ח. עסמ"ע סק"ב עד שזכה שמעון ועי' תומים מה שתמה על זה ואשתמיטתי' דברי התו' ב"מ ד"ה בשלמא סיפ' לחומרא והבאתיו לעיל בס"ק ח' שכתבו בהדיא דאפי' עשה הישראל השליח לשליח אחד לקבל מעותיו מיד העכו"ם ונתנו העכו"ם לידו מ"מ לא יצאה מרשות העכו"ם כמש"ל בס"ק הקודם ע"ש:

ואפי' עשאו שליח. עש"ך ס"ק א' שהאריך ליישב דברי רש"י שכתב דבעשאו שליח מהני אפי' במקום שחב לאחריני דכוונת רש"י הוא בשכרו להיות שליח ומש"ה מהני אפי' במקום דחב לאחריני משום דהוי כפועל דיד פועל כיד בעה"ב ע"ש ואישתמיטתי' דברי המרדכי פ"ק דחולין שנסתפק אי פועל יכול לתפוס חוב של בעה"ב והביאו התומים. ולפענד"נ דאין הפועל יכול לתפוס במקום דחב לאחריני הנה לכאור' קשה כיון דהא דפועל יכול לתפוס לאו מטעם שליחות הוא דהא שליחות לא מהני במקום דחב לאחריני ופועל מהני מטעם דידו כיד בעה"ב א"כ אפי' באותן דלאו בני שליחות נינהו כגון חש"ו שהן פועלים ג"כ מקנה מציאה לבעה"ב ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן. לכן נראה דהעיקר כהתומים דלא אמרו יד הפועל כיד בעה"ב אלא במקום דיכול לזכות לנפשיה וכמ"ש המהרש"א בכתובות פ' הכותב והטעם נראה כיון דהפועל יכול לזכות לנפשיה א"כ הבעה"ב מידו דפועל קא זכי מש"ה בחש"ו שאינם זוכים לנפשם גם בעה"ב לא קנה מידם. ולפ"ז' בעכו"ם פועל אפשר דמהני (אמנם לפמ"ש במקום אחר דיאוש קנה גבי מציאה דנלמד מקרא דעל שה ועל שלמה כמ"ש התוס' בב"ק ס"ו דבעינ' אתי ליד זוכה דבקרא כתיב ומצאת' דאתי לידיה משמע נרא' כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך אין העכו"ם קונה אבידה ביאוש. ולפ"ז אף כשהוא פועל לא קנה) ולפי סברא זו לענין תופס לבע"ה דאין להפועל יד לזכות בו לא שייך לומר ידו כיד בעה"ב וכן הסכים התומים ובעיקר יישוב דברי רש"י נראה דהנה הנ"י בב"מ במשנ' דראה אותן רצין כתב וז"ל וחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכ' טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דחתם בעי מצד חציר' כדלקמן וגם לא מטעם שליחות מטעם הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהיה זח שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרי' גבי מגבי' מציאה לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו עכ"ל. והנה לכאורה קשה על הנ"י דאמאי לא קאמר כלישנ' דהש"ס דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני דהא הר"ן ס"ל דבמקום שחב לאחריני אפי' עשאו שליח לא מהני. ונרא' דהוכרח לכך דהא הפ"י כתב הטעם דלא מהני שליחות במקום דחב לאחריני משום דהוי כשליח לדבר עבירה ובב"מ דף י"א מסיק הש"ס דבחצר מהני מטעם שליחות אף לדבר עביר' ממש כמו בגניבה דהוי דבר עבירה וחב לאחריני מש"ה הוכרח הר"ן לומר טעם אחר דהיינו דלא מהני בממון רק שליחות של בעל הממון והא דלא קאמר בש"ס טעם הר"ן גבי מגבי' מציאה לחבירו אי משום דר"ן ס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות הוא ומהני אפי' במקום דלא מהני שליחות והיה לו להיות מועיל אפי' במקום דליכא שליחות של בעל הממון מטעם זכיה לכך הוצרך בש"ס לומר דזכי' לא מהני במקום דחב לאחריני אך לכאור' הר"ן פליג על דברי התו' בב"מ דף ע"ב שכתבו וז"ל וי"ל דאפי' יוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה הנכרי מפקיד מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות במעותיו למלו' ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה הישראל מקבל שליחות של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל נכרי אי לאו דלחומר' אמרינן דיש שליחות לנכרי עכ"ל משמע לכאור' מדברי התו' דאפי' מטעם שליחות מהני בהפקר ומציאה אפי' למאן דלא ס"ל מגו דזכי הרי מבואר דהתו' לא ס"ל כהר"ן שכ' דלא מהני שליחות לקבל הממון לענין שיהי' השליח כיד המלוה כשמקבל הממון וכמו בגיטין וקדושין דאין הממון יוצא מרשות בעל הממון אם לא בשליחות בעל הממון וכ"ז שהבעל הממון לא עשאו שליח לזכות בו לאחר אף שנתנו ליד שליח קבלה של המלו' לא יצא מרשות הלוה ויכול הלוה ליקח אותו מיד השליח ומש"ה מותר שם גבי ריבית בב"מ משום דהוי מעותיו של עכו"ם עדיין אף שנתנו לשליח קבלה של הישראל ומ"מ כתבו התו' שם דבהפקר מהני שליחות כיון דליכא בעל הממון ולכאורה חולק על הר"ן. אך אחר העיון נרא' דלא פליגי כלל דכבר הארכתי במקום אחר לחלק בין הפקר ליאוש דהפקר יצא מרשות בעלים אף שלא אתי ליד זוכה והוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו משא"כ באבידה אחר ייאוש לא יצא מרשות בעלים קודם שבא ליד זוכ' מש"ה גבי הפקר כתבו התו' שפיר דמהני שליחות כיון דליכא בעל הממון כלל אבל גבי מציאה דקודם שבא ליד זוכה הוי של בעל (הממון) לא מהני בלא בעל הממון. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהנ' לכאורה קשה על הר"ן שכ' דבממון לא מהני שליחות בלא בעל הממון למאן דס"ל דזכי' מטעם שליחות א"כ בתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים אמאי קנה הא לא מהני שליחות בממון בלא בעל הממון ועכצ"ל כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון כלל כיון שהוא משועבד למלו' ולית ליה לאשתלומי ממקום אחר וגם בתפיס' של התופס לא יצא מרשות הלוה לגמרי דהא הרשות ביד הלוה עדיין לסלק בזוזי אחר רק שתופס לאלם השיעבוד ולא בעינן כלל בעל הממון רק במקום שמוציא מרשות בעל הממון, ולפ"ז שפיר כ' רש"י דעשאו שליח מהני דרש"י ס"ל דשליחות מהני אפי' במקום דחב לאחריני וטעם הר"ן דלא מהני שליחות בלא בעל הממון לא שייך גבי תופס לבע"ח כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון לענין שלא יועיל עד שיעשה הלוה שליח מטעם שכתבתי בתופס במקום שאינו חב לאחרים והמלו' האחר ודאי דלא נקרא בעל הממון מש"ח מהני שליחות משא"כ גבי מציא' שמורה רש"י דלא מהני שליחות דבמציא' איכא בעל הממון ולא מהני בלא בעל הממון כמש"ל. ולפ"ז לא קשה קושית הרא"ש שהקש' ממתני' דהי' רוכב דמיירי בעשאו שליח וכן קושית המפורשים מהא דמקש' הש"ס מברייתא דמציאת פועל דהוי ע"י שליחות דבמציא' מוד' רש"י דלא מהני שליחות כמש"ל גם מה שהקשה בתומים מהא דיימר בר חשו בכתובות לא קשה מידי דשם ביתומים איירי דמטלטלי דיתמי לא משתעביד לבע"ח וע"י תפיס' רוצה להכניסו תחת שיעבוד הבע"ח ולהוציא מרשות בעל הממון ושפיר הוי יתומים בעל הממון ולא מהני שליחות בלא בעל הממון. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' התו' בב"מ דף י' בד"ה ר"נ ור"ח מהא דביצה ולפי הנ"ל ל"ק דשם בביצה פי' רש"י דמיירי שעשאו שליח למלאות כיון רשם בירא דבהפקירא הוא וליכא בעל הממון מהני שליחות כמש"ל כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י אבל העיקר כפי' התו' וסייעת' דלא מהני שליחות אפי' שכרו להיות שליח לא מהני וכדמסיק התומים ודלא כהש"ך ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל וכיון דהכא החייב אינו תובע לו לא שייך לומר לאו ב"ד דידי את וגם למטה בס"ק זה צ"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב:

מגו דאי בעי זכה לנפשי'. עש"ך ס"ק ב' והעיקר כהתומים שהשיג על הש"ך והביא ראי' ברורה מדברי רש"י בב"ק דף ע"א בד"ה גבי הרשאה דאמר למאי נ"מ למיתפס פלגא ואי כדברי הש"ך א"כ אפי' כולו יכול לתפוס כיון דזכי לנפשי' בפלגא אך לא כתב טעם נכון לתרץ קושית הש"ך מהא דשנים שהגביהו מציא'. ולפענ"ד נראה טעם נכון לחלק דדוקא במקום שאם לא יזכה לחבירו בהגבהה זו גם הוא בחלקו לא יזכ' א"כ פשט' זכייתו בכל החפץ כגון בב' שהגביהו מציאה דאם חבירו לא יזכה גם הוא בחלקו לא יזכה מש"ה אמרי' שפיר מגו דזכי לנפשי' זכו נמי לחבריה אבל בתופס לבע"ח אף אם לא יזכה חבירו מ"מ הוא יזכה במה שתפס נגד חלקו ומכ"ש בזוזי דכמאן דפליגי דמי ולא פשט' זכותו בחלק חבירו כלל לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ומ"ש בקצה"ח משותפין שגנבו דחייבים מטעם מגו דזכי לנפשיה אף דלא שייך בו שליחות דאין שליח לדבר עבירה ע"ש ולפענ"ד נראה דמשם ראיה להיפך דהא התו' שם באמת סתרו רש"י וכתבו דבשותף שגנב ע"ד וע"ד חבירו פטור מטעם זה דאין שלד"ע רק בשותפין שגנבו שהגביהו שניהם חייבין הן אמת דבספרו שם בסי' שמ"ח תמה על התו'. דהא בשותפין שהגביהו שניהם ע"כ ג"כ מטעם מגו דזכי אתינין עלה וא"כ מה הפרש יש בין הגביהו שניהם ובין הגביהו אחד מדעת שניהם ע"ש ובאמת לק"מ ודברי התו' מזוקקין שבעתים דהא דאמר הש"ס גבי שנים שהגביהו מציא' תעשה זו כמו שמונחת על גבי קרקע ומשני מטעם מגו דזכי או מטעם דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וא"כ לכאורה קשה א"כ אם א' יגביה מציא' שלא יזכה בו רק החצי דליכא אחד דקא מגבי' ליה לא יקנה והא ודאי ליתא דא"כ אם יהי' החפץ של שותפין ויפקיד אחד חלקו לא יהיה שום אדם יכול לזכות בו כיון שאין בו קנין רק על החצי אלא ודאי דעיקר קושית הש"ס כיון דהגבהה בעינן שיהי' מוגבה כל הכלי מכוחו וכאן שתפוס בו השני נעשו נגדו כמונח חצי על גבי קרקע או ע"ג עמוד וכ"כ בשיטה וז"ל דכיון דהמגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו יד חבירו כקרקע דמי לגבי דידי' ואלו טלית שראש' אחד מונח ע"ג עמוד וכו' רק משום דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והרי כל החפץ מוגבה ע"י שניהם זה לקנות וזה להקנות לחבירו בחלקו או מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכיון דהגבהה זו מועלת לקנות לעצמו בחלקו מועיל הגבהה זו גם לחבירו שיהי' ע"י הגבהה ג"כ קנין לחבירו ומש"ה בפיקח וחרש שאין בהגבה' של חרש קנין לעצמו דמי החצי כמונח על גבי עמוד וגם הפיקח לא קנה ולפמ"ש נראה דאם פיקח הגבי' כל המציא אדעתא דידי' ואדעתא דחרש אף דהחרש לא קנה חלקו מ"מ הפיקח קנה חצי שלו שהגביה לצורך עצמו כיון דהוא מוגבה כולו מכחו ונתכוין לקנות החצי אף דלא קנה החצי האחר לדעת התו' בסוף ביצה ע"ש דס"ל למאן דס"ל דהמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו אף המגביה לא קנה אבל החרש לא קנה חלקו אף שהגבי' לו הפיקח ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' ועכצ"ל דנגד זה לא שייך לומר מגו דזכי מטעם שכתבתי דלא נתפשט' זכייתו ככולו דהא אם לא יהיה חבירו חרש קונה מ"מ הוא נקנה החצי ולא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' רק בב' שהגבי' דפשטא זכייתו בכל החפץ וכמש"ל. ולפ"ז בב' שהגביהו אפילו האחד אינו בר שליחות כל שהוא בר זכי' שיכול לזכות לעצמו כגון שהשני הוא עכו"ם או שהוא שליחות לדבר עבירה כגון שותפין שגנבו והגביהו שניהם קנה אף אותו שאינו בר שליחות כיון דמטעם מגו דזכי לנפשיה אתינין עלה משא"כ במגביה לצרכו ולצורך חבירו אינו זוכה מטעם מגו דזכי לנפשיה מטעם הנ"ל רק מטעם שליחות ומש"ה כל שהוא אינו בר שליחות כגון הגביה לצרכו ולצורך חש"ו או שהיה שליחות לדבר עבירה כגון שגנב לצורך חבירו לא זכה חבירו דמגביה לצורך חבירו לא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה רק מטעם שליחות וכמש"ל ויהי' איך שיהיה כיון שכתבו התוס' דבגונב לצורך חבירו כיון שאין שליחות לדבר עבירה לא קנה חבירו אף במקום דשייך לומר מגו דזכי לנפשי' א"כ ה"ה בחב לאחריני כיון דלא מהני שליחות בחב לאחריני לא מהני גם כן אף במקום דזכי לנפשיה כמו בשליחות לדבר עבירה:

דאינו חייב באחריותו. נראה דפלוגתייהו הוא לאחריות אונסין אבל לענין שמירת שומר שכר נראה דחייב לכ"ע למאן דס"ל פרוטה דר"י בסי' ע"ב דהא התופס חייב בשיטוח וניעור בהחפץ שתפס דהא הלוה אינו יכול לשוטחו ולנערו כשהוא ביד התופס דכל שע"י אומד נפסד אצל הלוה דמי להשבת אבידה:

נפקד שתפס. עסמ"ע ס"ק י"א ויש שם ט"ס וכצ"ל דזה איירי אפי' בתופס אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח והמלוה לפנינו דבתופס בעלמא א"י לתפוס וכו':

הוא היה צריך לשלם למלוה. עש"ד ס"ק י' מה שהקשה מלקמן סי' קכ"ה. (ויש שם ט"ס כש"ך וכצ"ל דש"ה דכשעה שנתנו המשלח לשליח ידוע לו וכו' משא"כ כאן אינו יודע הנפקד וכו' וכ"ה הגירסא באו"ת) . ולפענ"ד נראה דלא קשה דהנה התומים כתב דלוה שפרע חוב של מלוה כדמי הלואתו דמ"מ לא נפטר מחובו וחייב לשלם למלוה חובו וחוזר ותובע למלוה מה שפרע בשבילו והדין דזה גובה וזה גובה. והנה בש"ך סי' שצ"א סעיף ב' כתב וז"ל בהרא"ש פרק הגוזל קמא כ' גבי אוקימתא דרבינא בצבע הקוף צמר בסימנין וז"ל וי"ל דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה מחבירו ע"י מעש' של ממונו כמו אכלה מצידי הרחב' ונפל' לגינה אז משלם מה שנהנ' אבל כשממונו נהנ' ע"י אחר פטור עכ"ל והוא כתי' הראשון של התוס' שם דף ק' ע"א מזה מוכח דאם תחב לה אחר אוכלין לתוך פיה פטור לשלם מה שנהנית וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל סי' כ"ח דהתוחב אוכלין לתוך פיו של בהמתו אינו משלם כלום מהאי טעמא ומ"מ נ"ל דמיירי שתחב אוכלין של אחרים ופטור מן בעל האוכלין אבל אם תחב אוכלין שלו חייב לשלם לו דהא גרע מיורד שלא ברשות וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו עכ"ל הש"ך ולפ"ז נרא' דאף למאן דס"ל דהפורע חובו של חבירו חייב לשלם לו או במקום שהי' לו של חבירו בידו דחייב לשלם לו לכ"ע ע"כ הוא מטעם דהוי כמסלק שיעבוד מנכסי חבירו והוי כמהני לנכסי חבירו. ולפ"ז נרא' דאם הי' ראובן חייב לשמעון ובא לוי ופרע בממון של יהודא חובו של ראובן לשמעון דאין ראובן חייב לשלם ליהודא כיון דיהודא לא נתכוין להשביח נכסי ראובן כמו בתוחב אוכלין של חבירו לבהמת חבירו. ולפ"ז נרא' החילוק ברור דהכא בסי' ק"ה הנפקד נתכוין לפרוע חובו של המפקיד בשלו דהא חייב לשלם מש"ה חייב לו המפסיד לשלם משא"כ בסימן קכ"ח בראובן שלה המעות ללוי ונתכוין לפרוע חוב שלו ולהשביח נכסי עצמו ושמעון לקח המעות של ראובן שהוא כפקדון בידו ופרע חובו של לוי אין ראובן יכול לתבוע ללוי מה ששמעון השביח נכסיו של לוי בממונו של ראובן וכן נ"ל ודו"ק: