נתיבות המשפט/ביאורים/קז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין כופין. עסמ"ע ס"ק ב' שהביא דברי הרמב"ן שכתב שאין הב"ד רוצין לכופן. ובתומים תמה ע"ז דהא אמרינן בכתובות פ"ד דדנו דייני כר"ט במטלטלין של יתומים ואהדר עובדא דהוי טעות בד"מ ולפ"ד הרמב"ן מה טעות יש הא הרשות ביד ב"ד לכפות ועוד הקשה דלמה הי' להן להגאונים לתקן תקנה חדשה הי' להם לתקן שהב"ד יזדקקו לכוף ועוד דבתפיס' דלאחר מיתה דקיי"ל דמוציאין מיד התופס קש' דלמה יזדקקו הב"ד לכוף לבטל מ"ע דאורייתא למוספי ליתמי איסורא. ולפענ"ד נרא' דאף דמוטל מצוה על היתומים לפרוע חיובא דגופא הוא דאיכא אבל מ"מ גוף המטלטלין אינן יוצאין מרשות היתומים אף שתפסן שכנגדו והרי הן של היתומים ושכנגדו אסור להשתמש בהם וגם הן גזל בידו כשמחזיק בידו וגם הב"ד אינן יכולין להגבותן להמלו' שיהי' שלו רק הב"ד יכולין לכוף עד שיאמר רוצה אני אבל כל זמן שאין יתומים בעצמן מחליטין הדבר אינו מוחלט וגזל הוא בידו ולכך אם תפס מוציאין כדי שלא יעבור אלאו דלא תגזול כשמחזיק החפץ בידו כי מה בכך שהיתומים עוברים על מ"ע מ"מ אין לו על החפצים כלום:
ממלוה ובספר קצה"ח כתב ליישב קושית התוס' כתובות פ"א ד"ה לא אשכחן שהקשו ממתני' דהכותב דמי שמת והניח אשה והי' לו מלוה וכו' וכת' ליישב דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה וא"כ בהך דר"ט ל"צ לדר"נ כיון שהמלו' ביד אחרים וצריך לפרוע ליורשים וכיון שבא לידי גביה למפרע גובה ונעשה כאילו בא ליד אביהן מחיים וא"צ לדר"נ וכו' ולא ידענא מאי קאמר דודאי כשכבר בא לידי גוביינא להיורשים שוב הוי מטלטל דיתמי ואפי' נחשוב אותן כאילו בא ליד אביהן מחיים הא אפי' במטלטלין שגבה אביהן מחיים ומת משתעבדי דהא במטלטלין איירי ולא משתעבדי רק שר"ט ס"ל דאין נותנין ליורשים כלל והמלו' תובע אותן מבע"ח דאביהן ובזה ודאי דצריך לדר"נ דאל"ה מצי אמר לא בע"ד דידי את. גם מ"ש ליישב קושית הרמב"ן למאן דס"ל דכתוב' אינו גובה ממלו' מהא דמי שהי' נושה באחיו כתובות פ"א וכתב ליישב דשם הטעם משום דיבם גם כן אינו נוטל בראוי רק דבמלוה שעמו מספקא לן אימר הקנה בעין יפה לאחיו כדי שיהא מוחזק ומש"ה גובה הבעל. ג"כ תמוה דא"כ מ"מ בחלק המגיע לירושתו אף אם לא הי' יבם דבחלק זה י"ל שהוא ראוי לא הי' ליתן לכתובת' ועוד דזיל הכא קא מדחי לי' וזיל הכא קא מדחי דנגד האש' בכתובת' אומר שהוא ראוי ולא נשתעבד ומגיע באמת לאחיו חלקו ולאחיו יאמר שהוא מוחזק והוא יורש:
ביד אחרים עש"ך ס"ק ג' ולפע"ד אם היורש בעצמו חייב לאביו אין הכתובה גובה ממנו מטלטלין לפי התי' שני, ומקור דין זה הוא באה"ע סי' מ"ו:
הדין עם היורשים. עסמ"ע ס"ק ו' הטעם כיון דמן הדין לא משתעבדי כלל ע"ש (ועיין תומים לענין מתנות שכ"מ במטלטלין. ואין לזוז מפסק המחבר וש"ע אה"ע דגובין ממתנת שכ"מ ממטלטלין לפי תקנת הגאונים) . והנה לפי טעם הסמ"ע לדברי הרא"ש דמטלטלין משתעבד מדינא הדין עם הב"ח ולכן נראה דאף דלגבי' בע"ח גופי' נראה דאם יש לו מעות מדאוריית' במעות דבעין שהלוהו צריך לשלם מדאוריית' כמו בהלו' חטים שצריך לשלם חטים כשיש לו תדע דהא יוקרא וזולא מהדבר שהלוהו חל על הבע"ח רק מדרבנן אסור לשלם כשנתייקר משום ריבית וממילא חייב ליתן מטלטלין משום שהן קרובין למעות מ"מ ביתומים דאין חל עליהם רק משום שיעבוד נכסי ממילא מה שירצו היורשים יכולין ליתן לו כמו זיבורית רק כשמפורש בשטר מקרקע ומטלטלין בחיי ובמותי נראה מדבריו שרצה להשוות שיהי' הדין אחר מיתה כמו בחיים מש"ה צריך ליתן מטלטלין שהן קרובים לזוזי כמו בחייו:
לעכב קבורתו. עסמ"ע ס"ק י' עד וא"ר להאמין לבני המשפח' בשבוע' וכו' והוא לכאור' תמוה דא"כ לעולם יהי' המת מונח עד שיפרעו משלהם והוא נגד השכל. לכן נראה דכוונתו שהיורשים א"ר לישבע רק שבני המשפח' רוצים לישבע והוא אינו מאמין להם ולוה מעכב קבורתו עד שישבעו היורשים או שט"ס הוא וכצ"ל ואין רוצין להאמין לבני המשפחה רק בשבוע' אמנם גם זה דחוק והעיקר כמו שפי' הש"ך בשם א"מ וכוונתו שהבע"ח רוצה שלא יקברו אותו ממעות העזבון עד שישלמו להם תחלה ב"א יוציאו המעות לצורך קבור' אז לא ישאר להם כדי חובם ולזה מחלק ג"כ בין יש מעות בקופ' של צדקה דאז אפי' קרוב יכול לעכב שיכול לטעון ממ"נ אם ישאר מעות הרי יגבה הקופ' של צדקה מהעזבון אחר שישלמו לו החוב ואם לא ישאר מעות ממילא מחוייבת הקופה של צדקה לקבור משא"כ כשאין בקופה של צדקה מעות לקבור דאז אם ימתינו עד שיסלקו החוב יבוא המת לידי ניוול ואסור לעשות כן להקרוב שהמת מוטל עליו לקברו:
שלא ירשו המעות. עסמ"ע ס"ק י"ג דה"ח אם יש להם מטלטלין משלהן דיכולין לסלקו ע"ש והב"י סי' ק"ב מהו' ב' כ' בהדיא שא"י לסלק במטלטלין שלהן וכן מסתבר וכ"כ בקצה"ח וכן עיקר וכתב עוד שם דבע"ח מאוחר שקדם וגבה כשהמוקדם מוציא ממנו א"י המאוחר לסלקו במעות והוא פשוט:
י"א שאינו גובה. עסמ"ע ס"ק ט"ו ובדריש' וכנה"ג ובתומים הקשו מהא שכתב הטור סי' ק"ד בראובן שלוה ע"פ ומת ולוה חנוך בנו בשטר דהמלו' בשטר קודם וגוב' הקרקע וחנוך בנו חייב לשלם מטעם מזיק במה ששיעבד נכסי המת וישבו בדוחק. ולפע"ד נרא' דהנה הש"ך בס"ק ח' כ' וז"ל דכ"מ שכתבו הפוסקים דחייבים לשלם מדינא דגרמי היינו אפי' לא נטל המוכר דמים אבל אם נטל בלא"ה חייב דקא משתרשי לי' עכ"ל ובוודאי אין דעת הש"ך רק להנך דמחייבין היורשין לשלם אבל להנך דפטרי מוכח בהדיא בטור ובכל הפוסקים דפטורי אפי' נטלו מהדמים שלקחו והם בעין בידם וכ"ה בתומים ובקצה"ח ע"ש וגם נרא' דטעמא דמשתרשי לי' לא שייך רק למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא דמשתרשי ליה בדבר שהוא של אחרים דהשיעבוד הוא של המלו' והוא הזיקו ומשתרשי לי' אבל למאן דס"ל דשיעבודא לאו דאוריי' פטור אפי' בהיכא דקא משתרשי לי' וראי' לזה מבכורות דף מ"ח דקאמר רבא דהב"ע כגון דליכא אלא חמש סלעים ודכ"ע אית להו דר"א דהאחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכ"ע מלוה הכתוב' בתורה לאו ככתוב' בשטר דמיא וכ"ע אית להו דר"פ דמע"פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמפלגי וכו' ולדעת הש"ך קשה מה בכך שאינו גובה מהלקוחות מ"מ הא חייב כ"א במה שמכר חלקו והזיק שיעבודו וקא משתרשי ליה דהא נטל חלק אחיו בעד חלקו ועכצ"ל דהש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' כתב דרבא ור"פ דב"ב דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ולמאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא פטור אפי' היכא דקא משתרשי ליה וכמש"ל אך מ"מ טעמא בעי דמה"ת יהי' פטורים הא קמשתרשי להו ולכן נראה דהטעם הוא דהא שמואל ס"ל בב"מ י"ד דאחריות לאו ט"ס מטעם דעביד אינש דזבין ארעא ליומא אלמא דבשדה המשועבד לבע"ח יש שני קניינים לבעל השדה קנין הגוף ולבע"ח יש לו שיעבוד בהשדה ותלינן דהדמים שנטל הן בעד קנין גופו של שדה א"כ לפ"ז הכא הטעם דהיורשין פטורין דלא מיבעיא לשמואל דס"ל אחריות לאו ט"ס א"כ כמו דפטירי לגבי הלוקח מטעם דהדמים שנטלו הן דמי זבינא שזבין ליומא מה"ט פטורין נמי לגבי בע"ח כשמכרו לעכו"ם אלם דלא נגעו בשיעבוד השדה כלל רק שנטלו דמי הזבינא בעד חלקם דהיינו גוף הקרקע דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ולא שייך משתרשי ליה כיון שלא נטל הדמים בעד שיעבודי' של חבירו כלל רק בעד הגוף שלו ומטעם מזיק ג"ב פטורי דמזיק שיעבוד לא הוי רק גורם וכיון שלא נגעו בהשיעבוד רק בשלהם הוי גורם דגורם ואפי' להנך דסברי אחריות ט"ס לא פליגי אהך סברא דעביד אינש דזבין ארעא ליומא כמבו' בסי' ק"ח רק דסברי דודאי טעה הסופר כי בודאי פי' עמו אחריות ואי לא פירש בודאי שכח המוכר וטעה כי בודאי נתכוין לאחריות ואפי' כשפי' אחריות ונתן הדמים בעד דמי המכירה והאחריות מ"מ אחריות חיובא דגופא של המוכר בעלמא הוא ומ"מ עיקר המכיר' בשדה לא הי' רק מה שיש לו בו דהיינו גופו של שדה ולא בעד השיעבוד ולא נגע בשיעבוד כלום ואף שהזיק שיעבודו במה שמכרו לעכו"ם אלם ס"ל להטור דלא מיחייב משום מזיק שיעבוד כמ"ש הטור משא"כ בלוה שטר שכ' הטור סי' ק"ד דהגוף נשאר שלו ולא עשה רק שיעבודו והדמים שנטל בעד השיעבוד שהוא של חבירו נטל וקמשתרשי לי' בשל חבירו מש"ה חייב, ולפ"ז נראה דאפי' הדמים ביד הלוקח עדיין אין הבע"ח יכול לעכבם כיון שהדמים שנטל בעד שבח שהוא שלו ולא של חבירו נטל, והתומים כתב להיפך וראי' שלו איני מבין ובקצה"ח כתב לתרץ מכח סברת הר"ן חולין קל"א שכתב גבי מזיק מתנות כהונה וז"ל שכל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושנה אותו בצביעה או אכלן אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותן וחיוב ממון אין בהן אבל אנס המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומה לי דמיהן עכ"ל הר"ן שם ומשם למד בקצה"ח לכאן וכתב וז"ל דאם מכרו אין גובה מהדמים כיון שהפקיע שיעבודו וחיוב ממון אין בו להכי פטורין משא"כ בס"ס קיד שבא לוי ונטלו בחובו דלא הפקיע היורש מצותו דמצוה לפרוע חובת אביו עדיין מצותו עליו דומיא דנטל המלך בחובו עכ"ל ודברים תמוהין כתב דבשלמא התם דאין הבעלים רק חיוב מצוה ולא חיוב ממון וכשמבטל המצו' בידים אין בידו אלא עבירת ביטול המצו' ולא חיוב ממון משא"כ הכא דאם אינו במזיק שיעבוד דחייב עכ"פ במשתרשי ליה אפי' מתכוין להפקיע ולגזול חייב ואם אין דינו כמזיק שיעבוד ופטור במשתרשי לי' מטעם שכתב הטור מכ"ש בשיעש' הדבר באונס פטור ועוד דאם נאמר דיש עליו חיוב מצוה לפרוע וכופין אותו לקיים מצותו ודאי אפי' מכרן חייב דכי המצו' הוא שיסלק דוקא בממון זה בשלמא גבי מתנות כהונה המצו' דוקא ליתן דבר זה דווקא כגון בראשית הגז וכשגזלו וצבעו ביטל מצותו תיכף משא"כ במכיר' שדה המשועבד אין היכר שביטל מצותן כיון שאם משלם בממון שלו ג"כ מקיים המצו' של פריעת בעל חוב:
וכן אין בע"ח מאוחר עסמ"ע ס"ק י"ט שכתב וה"ה בהניח להו מטלטלין ואמרו בפירוש שנתנו המעות בעדם ומיירי לדינא דש"ס והניח קרקע ומטלטלין ונתנו המטלטלין או מעות בעד הקרקע וברישא מיירי לענין ב"ח א' ובסיפא מיירי לענין שני בע"ח. ונראה דמיירי אפי' לאחר תקנת הגאונים ומיירי שהי' חייב לראובן נ' ולשמעון המאוחר נ' והניח קרקע שוה נ' ומטלטלין שוה נ' וטרף המוקדם הקרקע ונתנו לו המטלטלין דאז אם אמרו בפירוש שקוני' בעד המטלטלין הקרקע הוי כמכרו המטלטלין לאיש אחר דפטורין לדעת הסמ"ע ס"ק ט"ו לשלם מהדמים וה"נ פטורין מלשלם מהקרקע שקיבלו במכר המטלטלין משא"כ כשנתנו סתם המטלטלין תולין לומר שנתנו המטלטלין לסילוק החוב ומדין שומא הדרא ואין דנין אותו כמכיר' המטלטלין רק כשאמרו בפירוש שנתנו המטלטלין בתורת מכירה כנ"ל לדחוק בפי' דברי הסמ"ע שלא יהיו תמוהין כ"כ:
טורף חצי החוב מהלוקח עסמ"ע ס"ק קי"ד ובקצה"ח כתב לסתור דברי הסמ"ע וכתב דעיקר הטעם דלא שייך אין גובין מנכסים משועבדים ביורשים כיון דגם על היורש מכח טורפו בא כמו בלוקח מן הלוקח רק ביורש אחד שמכר והניח לעצמו מקצת הנכסים אינו גובה הוא מטעם דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' וכיון דהיורש הי' יכול לדחות להבע"ח אפי' לזיבורית כמו כן הלוקח ממנו כמו בלוקח מן הלוקח בסימן קי"ד משא"כ בשני יורשים שמכר אחד כיון דהיורש לא הוה מצי לדחותו להיורש השני כמו כן הלוקח ממנו רק שהקשה מסי' רע"ה בזוכה בנכסי הגר כשיצא עליו בע"ח הבע"ח גובה מהאחין וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה דדוקא בלוקח מן הלוקח שייך לומר דגם עליו מכח טירפ' הוא בא שאין עליו שיעבוד הגוף משא"כ ביורש שירש נכסים שיש עליו שיעבוד הגוף גם כן כמ"ש התומים בסי' ס"ו ס"ק מ"ג ע"ש ומנכסי הגר לא קשה דבשעת זכיה כשזה הניח מקום לגבות בלא טירפא משא"כ בלוקח מן הלוקח שלא הניח נכסים בשעת קנין רק מה שיכול לבוא עליהם מכח טירפא:
אין בע"ח מוקדם. עסמ"ע ס"ק כ"ו עד דלא מיקרי מזיק שיעבוד מטעם שכתבתי בס"ק ד' וכו' לרווחא דמילתא כתב כן דהטעם פשוט דמטלטלין משועבדין לכל אחד הכל דהא מהני תפיס' כשמכר לאחר לא הוי מזיק שיעבוד וכ"כ בספר קצות החושן: