נתיבות המשפט/ביאורים/נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

ע"א בכתב עש"ך סק"א ודבריו צריך ביאו' דמ"ש בשם כ"מ וז"ל דאף על גב דסתם קנין לכתיב' עומד הנ"מ כשנטל קנין בפני שנים אכל הכא שנטל קנין בפני א' לא. ולכאורה תמוה דאי לא אמרינן לכתיבה עומד מה"ת לא יהא נאמן לטעון פרעתי הא אפי' בב' עדים במקום דלא אמרינן לכתיבה עומד נאמן לטעון פרעתי כדמוכח בסימן ל"ט. ובמאי הוא חזי לאצטרופי שיהי' כמלוה בשטר שלא יהא נאמן לטעון פרעתי ונראה דכוונת דברי הכ"מ דדוקא כשנטל קנין בפני שנים אמרינן לכתיבה עומד דהיינו שיכתבו שטר בשני עדים דהעדים מפקי לקלא שיש עליו שטר בשני עדים אבל כשנטל קנין בשני אחד אינו עומד לכתיבת שטר של ב' עדים ולא הוי רק ככתיבת שטר של ע"א אפי' קנה בפני ב' זה שלא בפני זה כיון שאין הא' יודע מקנין של חבירו אין כל א' מוציא קול רק בשטר של ע"א דהלקוחות יסברו שהן ב' עדים על ב' הלואות מיוחדות כיון שכל א' אינו מוציא קול רק מהלואה של עד אחד וכיון דליכא קלא רק משטר של עד אחד לא ידעו הלקוחות להיזהר ולא לאצטרופי לענין משועבדים דלא הוי רק כשתי שטרות שכל אחד חתום עליו עד אחד שכ' הרב בהג"ה. ומ"ש הש"ך בסימן ל"ט ס"ק י"ד בקנין בפני שנים זה שלא בפני זה דגובה ממשעבדי ע"כ שיודע כל אחד מקנין שקנה בפני חבירו כענין שאמרו בסנהדרין פ' ז"ב דאמר ליה מנה שקניתי בפניך קניתי ג"כ בפני פלוני. וכן נ"ל בציוה לשני עדים שיחתמו שטר זה שלא בפני זה אסור להם לחתום שטר בשני עדים רק כשאמר לכל אחד שיחתום שטר בשני עדים כי יצוה ג"כ עוד לאחד לחתום עמו דהוי כציוה לו לעשות שטר של שני עדים אבל בלאו הכי לא יחתמו על שטר של ב' עדים כיון דלא אמר לכל אחד רק כתוב שטר ותן לו לא צוה לכל אחד רק לכתוב שטר של עד אחד אבל פרעתי לא יכול לטעון דהלו' יודע שציוה לשני עדים לכתוב שטר ומה דמספקא ליה להראב"ד הביאו הסמ"ע סק"ג פשיטא ליה להב"י וס"ל דשייך ג"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דיודע הלוה שיש עליו ב' שטרות מב' עדים אין מניחין בידו כשפורע ומש"ה נמי ע"א בכתב וע"א בקנין בפניו לבד אין מועיל לענין משעבדי רק נגד טענת פרעתי עוד כתב הש"ך דנ"מ אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע וכו' בתומים תמה ע"ז דמה בכך שהעד מוסיף ואומר שיודע שלא פרע וכי בשביל זה מיגרע גרע ע"ש וזה לא קשה רק למה שכתבו התוס' בב"ב גבי נסכא דרבי אבא דכל זמן שאינו נשבע נגד העד להכחישו הרי הוא כשנים א"כ כיון שאינו מכחישו שלא לוה ה"ה כשנים מעידין שלוה וכיון דבעד א' בשטר ס"ל להרמב"ם דשייך גביה חזק' שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן רק במיגו דלהד"מ והוי כמיגו במקום עדים מה שאין כן לתירוץ הב' שכתב שם דירא להכחיש העד בשבוע' אם כן כיון דגם השתא מכחיש להעד וצריך שבוע' נגדו לא שייך זה אמנם בתומים תי' קושית הסמ"ע דהקש' דל"ל להרמב"ם הצירוף הא בלא"ה להרמב"ם אפילו בשטר בע"א א"י לטעון שדעתי ותי' בתומים דנ"מ לענין קרקעות ופירות קרקע דלא שייך שבועה דאורייתא דלא אמרינן גבי' מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע משלם ואין להקשות הא אפילו אם לא יאמר אני קניתי רק שמעיד על גוף ההלוא' מ"מ כיון דאינו נאמן בשטר בע"א להרמב"ם לטעון פרעתי רק במיגו דלהד"מ וכיון דאיכא שני עדים על ההלוא' ליכא מיגו. דזה אינו דמכל מקום יש לו מיגו להכחיש העד ולומר שלא צוה לו לכתוב שטר וכמו בשטר שאינו מקוים דנאמן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף דאיכא עדים על ההלוא'. עוד כתב הש"ך וז"ל או שכתוב בפי' שידוע לו שלא פרע וכו' פי' כגון שכתב בשטר שהוד' לפניו בתשרי שלוה בניסן ועדיין לא פרע וצו' להם לכתוב שטר והוא מכחישו וטוען שציו' לכתוב שטר בניסן ופרע אח"כ בתמוז אבל אם העד כתב בעצמו בשטר שידוע לו שלא פרע הוי מפי כתבם דזה לא נכתב בציווי המתחייב עוד כתב הש"ך וז"ל דפירוש אני קניתי ר"ל בפני. ואף שהסמ"ע כתב שזה דוחק הרי הכ"מ תירץ כן וכו'. אין להקשות על הסמ"ע שכתב דמיירי באמר גם בשני הא ליכא כאן רק ע"א שמעיד שהי' קנין בפני ב' דהא אותו שבכתב אינו מעיד זה. ז"א דהא בכל שטר בשני עדים יש להקשות כן להא השטר אינו נגמר רק ע"פ ע"א בשלמ' בהלוא' בב' עדים אם נאמר שהוא שקר צריכין לומר ששניהם משקרין משא"כ בשטר בב' עדים הא אפי' אם נאמר שרק א' משקר שלא צוה לו לחתום אין כאן רק שטר בעד אחד ועכצ"ל כמ"ש הרמ"א בתשוב' הביאו הש"ך בס"ס מ"ו בפן הג' כיון דעיקר מלתא דשטר הוא מדרבנן דשיעבוד דאורייתא סגי בגילוי דעת של ע"א ה"נ דכוותי':

אני קניתי עסמ"ע סק"ב עד ואע"פ שהרמב"ם ס"ל אפי' בע"א החתום בשטר וכו' בתומים הקשה ע"ז דהא כיון שטורף ממשעבדי בעידי קנין כמש"ל א"כ ה"ל שיעבוד קרקעות דלא שייך בי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ונרא' דכך הוא כוונת הסמ"ע כיון דלהרמב"ם בשטר בעד אחד לא מהימן אלא במיגו דלהד"ם וכאן כיון דאיכא שני עידי קנין ליכא מיגו וכאן ל"ש לומר דיש לו מיגו להכחיש שלא ציוה לכתוב שטר דכיון שיש ב' עידי קנין הוי כיש עדים שציוה לכתוב שטר דסתם קנין לכתיב' עומד רק דנאמן לטעון פרעתי נגד עידי קנין לחד דיעה בסי' ל"ט כשלא נכתב עדיין שטר והכ' כשע"א כבר כתב השטר ובכל שטר יש חזקה שתיכף נמסר ודינו כשטר בע"א להרמב"ם כיון דלית לי' מיגו כנ"ל:

בפני נמסר השטר עש"ך סק"א הטעם דמסתמ' נמסר גם בפני עד החתום והוי ב' עידי מסירה וכו' והוא מהרא"ש ובתומים תמה דהרא"ש לשיטתו דס"ל דהכשירו של שטר הוא רק בע"מ מש"ה אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ובודאי ראו המסיר' דלפי שיטתו של הרא"ש דאין השטר כשר בלא עידי מסירה אסורין לחתום עד שיראו המסיר' מחשש שמא ימסור להמלו' בלא ע"מ דאז השטר פסול ואתי למטרף לקוחות שלא כדין וכתב הרא"ש שפיר דחזק' על העדים שנמסר בפניהם אבל לפי מה דקי"ל דבמקום שהי' ע"ח א"צ לעידי מסירה או מטעם דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי היינו אף ע"מ וגם ע"ח כרתי או מטעם שכתב הר"ן פ' המגרש דאנן ע"מ אנן א"כ א"צ העדים לראות המסיר' ובפרט למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו כותבין שטר ללוה לבד וא"צ שיראו המסיר' א"כ דין זה דבפני נמסר שכ' המחבר תמוה דהא עד החתום א"צ שיראה כלל המסיר' ואף אם נאמר דס"ל להמחבר בסי' ל"ט דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ בודאי ראה המסיר' מ"מ קשה דא"כ היאך כתב הב"י דאם אומר עד החתום שלא ראה המסיר' דנאמן ולפי הנ"ל קשה דמה"ת יהי' העד נאמן לומר שעשה שלא כדין ותי' התומים דהא דהעד נאמן לומר שלא ראה הוא מטעם דמהימן לומר שטעה בדרב אסי כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ג ס"ח וא"כ הך דינא דהב"י שנאמן העד לומר שלא נמסר בפניו במחלוקת שנוי' עכ"ל התומים בקצרה ולפענ"ד לק"מ דהנה לדעת התומים בב"מ שכתבו התוס' והרא"ש דכל שטר הבא לפנינו אמרי' דחזקה ביום שנכתב נמסר הוא מטעם דודאי העדים עשו כדין וראו המסיר' ולאביי דס"ל עבחז"ל ליתא לחזקה זו כלל ומספקינן על כל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיבה כיון דהעדים א"צ לראות המסיר' לאביי רק דאפ"ה השטר כשר דנהי דלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ הא עבחז"ל ולפענ"ד א"א לומר כן דהא בגיטין י"ח בתוס' ד"ה בגט דחזקה ביום שנכתב נמסר ובהדיא תנן בב"ב דכותבין גט לאיש ואין כאן חזקה על העדים שראו המסיר' דהא א"צ לראות המסיר' ואפ"ה כתבו דחזק' דביום שנכתב נמסר וא"ל דהתוס' שם סמכו על מה שכתבו בסוף דודאי אם הי' נמסר אחר כך בעידי מסיר' היו העידי מסיר' מוציאין קול או אתירץ שכתבו דבגט לא מקדים אינש פורענותא לנפשי' דהא בב"ב קס"ז בתו' ד"ה אע"פ בהקושיא צ"ל ג"כ דחזק' ביום שנכתב נמסר דאלת"ה לא מקשי שם מידי דהא ע"כ תצטרך להביא ראי' אימת מטיא גיטה לידה ושם בהקושיא לא מסקו אדעתייהו מעולם שבגט לא חיישינן משום שלא מקדים אינש פורענות' אלא ודאי אף שכותבין גט לאיש מ"מ אמרינן בגט הבא לפנינו דחזק' ביום שנכתב נמסר והטעם יבואר לקמן ועוד דבב"מ דף י"ט דאמר התם דבמתנות בריא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וחזר ונתן לאחר וכו' ומקשה השטה מקובצת אם כן היאך כותבין לכתחל' העדים שטר לנותן ושטר למוכר אע"פ שאין המקבל ולוקח עמו וניחוש לשמא לא נתן עד תשרי ותירץ דאין העדים צריכין לחוש במכירה לשמא ימכור ויחזור בו ויתן לאחר ע"ש. ולפ"ז קשה היאך מחזקינן בשטר מכר שנמסר ביום שנכתב לענין להוציא הפירות מהמוכר מהזמן הכתוב בשטר דלמא מסרו אח"כ כיון דכותבין שטר למוכר ואין העדים צריכים לראות המסיר' בשטר מכר אלא ודאי דבכל שטר הבא לפנינו איכא חזקה דביום שנכתב נמסר ואף דלא שייך לומר הסברא דחזקה על העדים שעשו כהוגן ועוד ראיה דאי נימא לאביי מספקינן בכל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיב' רק דמתכשר מטעם דעבחז"ל קשה דהא התוס' בב"מ דף ק' כתבו דעבחז"ל היא רק מדרבנן וא"כ היאך סומכין בשחרור של עבד כשנוגע למילי דאוריית' שנכתב ביום שנמסר אלא ודאי דחזקה דאוריית' הוא חזקה מחמת רובא הוא ורובא דרובא אין כותבין השטר אלא בשעת מסירה רק מיעוט' שכותבין לפעמים קודם ולמיעוט' לא חיישינן והא דאמרינן חזקה דביום שנכתב נמסר הוא לאו דוקא והכונה דתיכף בשעה שנכתב נמסר תיכף לפניהם דודאי אין שום טענה לומר החזקה על היום דוקא תדע דבמקום שכותבין שעות ע"כ צ"ל החזקה גם על השעה אלא ודאי דחזקה שנמסר תיכף סמוך לכתיבה ועוד ראיה דבכל שטר איכא חזקה דתיכף שנכתב נמסר אף דליכא חזק' על העדים שעשו כהוגן דאלת"ה יורש שמוציא שטר אביו ניחוש לשמא כתב ללות מאביו ולא לוה ולוה מהיורש דבזה לא שייך עבחז"ל נהי דהעדים א"צ לחוש לזה לשמא ימות המלוה וילוה מהיורש מ"מ אם אירע שהיורש מוציא השטר ניחוש להכי אלא ודאי דכל שטר הבא לפנינו אמרינן ביום שנכתב נמסר וגם ראיות הרא"ש ברורה וכוונתו דאי לא אמרינן שחזקה שנמסר סמוך לכתיבה א"כ לד"א היאך כשר שטר הבא לפנינו נהי דהעדים ודאי כדין עשו ולא כתבו ללוה בלא מלוה מ"מ תחלת מסירתן הוא להלוה ואימר הלוה לא ימסור לפניהם ומה הי' בידם לעשות כיון דדבר שאינו בידם הוא ובאמת שכמו כן קשה על העדים לא יהיו העדים רשאין כלל להוציא השטר מתח"י להלוה רק שיהיו הן המוסרין שטר להמלוה מחשש דשמא כשימסרו ליד הלוה לא ימסור לו בפניהם ויהי' השטר פסול מחמת שלא נמסר בע"מ לר"א אלא ודאי דאמרי' חזקה שימסור תיכף וכן בבוא השטר לב"ד אמרינן חזקה שנמסר תיכף סמוך להכתיב' בפני עידי החתימה והן הן העידי מסירה וא"ל דא"כ בסי' מ"ג דטרחו הפוסקים למצוא גוונא שיהיו העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם וכתבו דהיינו שאומרים שטעו בדרב אסי ולא כתבו בפשיטות שאומרים שמסרוהו ללוה שימסור תיכף להמלוה ונתוודע להן שלא הלוה לו עד אחר זמן דזה אינו דבכה"ג ודאי דהעדים נאמנים אפי' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דכל שמעידין על דבר שנעשה בשעת מסירה אחר החתימ' ואחר שיצא מידם הוי כמעידין מחול או פרוע כמ"ש בסי' מ"ו ע"ש ולא היו חולקים הפוסקים בזה כלל אם העדים נאמנים בזה אלא ודאי דמיירי במעידין בפסול שהיה בשעת חתימה כגון שכתבו ללוה בלא מלוה טעו בדרב אסי ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הב"י דאם העד אומר שלא נמסר בפניו דנאמן דהיינו שאומר שאחר שיצא מידו שמסרו ללוה ולא מסרו בפניו ובזה ודאי דנאמן דאפי' ב' עדים של השטר נאמנים בזה ואין בזה משום חוזר ומגיד כמש"ל כנ"ל ברור:

שדינו כשטר שאין חתום בו אלא א' עש"ך דבשני עדים ג"כ אמרי' רווחא שביק ולכאורה תימה דהא אפי' על עידי מסירה לא סמכינן מטעם גזירה דילמא אתי למיסמך עלייהו מכל שכן דאין לסמוך על העד האחר מטעם גזירה זו ועוד דגרע משטר שיכול לזייף דפסול ונראה הטעם דהא כתבו התוספות בגיטין י"ח ובב"ב הטעם דפסול כשחתומים קרובים לבסוף כיון דעיקר הקיום לבסוף ודאי לשם עדות חתמו ולא כתבו בפשיטות משום גזירה דלמא אתי למיסמך עלייהו והוי כמזוייף מתוכו עכצ"ל כיון דכבר נכשר השטר בעדים הכשרים שחתמו תחלה והוי תיכף כנחקרה עדותן בב"ד לא נפסל מה שנעש' מזויף מתוכו אח"כ דמזייף מתוכו אין פוסל רק כשנעשה בשע' שמשוי ליה שטרא וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ח בשם הרשב"א וא"כ ה"נ בע"א לענין שבועה ונראה ליתן טעם להפוסלין דהתוס' והרא"ש הקשו אמאי תלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בעל פה שיילינן להו אי למחזי אי לאסהודי ותירצו דשאני שטר דאמרינן בי' כמאן דנחקרה עדותן בב"ד וא"כ י"ל דהפוסלין ס"ל כדעת הריב"ש שהביא בהג"ה סי' מ"ו דבעד אחד לא אמרי' דכנחקר' עדותן בב"ד דמי מש"ה בב' עדים וחד קרוב דלא נשאר רק עד אחד לא הוי כנחקר' לא תלינן בי' דלכבוד או למלוי חתם:

אם זוכר העדות עיין בט"ז סי' ל"ו שכתב דהחתימה הוי כראיית המעשה והדין שדנין עליו הב"ד הוי כהגדה משום הכי כשכבר דנו הב"ד על השטר אין מועיל להגיד בפה כיון שכבר נצטרף בראי' והגדה אבל כשלא בא עדיין משטר אז יכולין להגיד בפה והדברים תמוהין לי דממ"נ אי אמרינן השטר שחתומין בו פסולים ונתבטל שנים לא הוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ אפי' בא השטר לב"ד לא הוי כהגד' ואי אמרינן אפי' בשטר שחתומים בו פסולים דהוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ משעת חתימ' הוי כהגדה דהא הא דאמרי' כנחקרה עדותן בב"ד היינו כשעת חתימה הוא כמבואר בסמ"ע לכן נראה דודאי שטר שחתומים בו פסולים ונתבטל שוב לא הוי כנחקר' דהא לא הוי שטר כלל רק שהט"ז כתב זה לדעת הרא"ש דס"ל דאף מפי כתבם כשר כשאינו אלם כמבואר בסי' כ"ח בסמ"ע ס"ק מ"ב ובתשובת רמ"א סי' י"ב כתב כשמעידין מפי כתבם לא הוי הגד' עד שבא הכתב לב"ד ולפ"ז שפיר כתב הט"ז דכשהב"ד כבר דנו השטר הוי צירוף דמה לי כשנצטרף בהגד' בפה ומה לי שנצטרפו בשעת הגדה דכתב דלהרא'ש הגדה בכתב הוי כהגד' בע"פ והא שכ' הט"ז דשעת חתימה הוי כשעת ראיה ג"כ תמו' כיון דכבר ראו הכשרים בלא הפסולים והוי כשרים לעדות בשעת ראיה כיון שלא נצטרפו מה"ת יתקלקל ראייתן מחמת שחתמו שטר שהוא רק לראיה ביחד לכן העיקר אפי' הב"ד כבר דנו עליו יכולין העדים הכשרים להגיד בפה. דהא אנן קיי"ל דלא כהרא"ש בהא דס"ל דמפי כתבם כשר ולא נצטרפו כלל בשעת הגד' דהגד' שבכתב לא חשיב הגדה כלל לדידן ואם נצטרפו בשעת ראיה דעת הש"ך דנתבטל ואין יכולין שוב להגיד בפה. ולפענ"ד נראה דיש לחלק דהנה הסמ"ע בסי' מ"ה סעיף י"ג והש"ך שם מקשין דברי הרא"ש אהדדי דבכלל ס' דין ה' כתב דאין יכולין להגיד בפה רק כשהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ובדין ג' בדין צווא' משמע דאפי' הי' בשע' ראי' יכול להגיד בפה אח"כ ודחקו בתירוצים. ולפענ"ד לקים דהא התוס' והרא"ש הקשו בהא דתלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בע"פ שואלין אי למיחזי אי לאסהודי ותירצו דבשטר כיון דהוי כנחקר' עדותן והוי כאילו העידו שחתמו הקרובים רק למלוי ולא נצטרפו. ולפ"ז לק"מ דבסי' נ' מיירי בסתם הוי השטר כאילו נחקר' עדותן והעידו שהקרובים בשעת ראי' רק למחזי אתו ולא לאסהודי דהא חתמו שטר ונתנו בידו והכשרים ודאי נאמנים להעיד על זה דהא להתוספות הא דלמיחזי אתו לא שיילינן רק להכשרים ולרש"י דס"ל דשיילינן רק לפסולים מ"מ מודה דהכשרים ג"כ נאמנים לומר שיודעים שהפסולים לא כיונו להעיד כגון שהכשרים נתייחדו להעיד או שהפסולים הגידו בשעת מעשה שבאו רק לראות ואז אין פוסלין עדות הכשרים אבל בסי' ס' דין ה' שם מיירי דידעינן שישבו כולם לחתום דאז אמרי' דבוודאי לשם עדים חתמו הפסולים עם הכשרים אז בוודאי גם בשעת ראיה להעיד נתכוונו כיון דחזינן דגם עכשיו חתם לשם עדות והכשרים נצטרפו עמהם ודאי גם בשעת ראי' נתכוונו ביחד להצטרף לעדות וכ"כ התומים בסי' זה סק"ח דבכה"ג תלינן שנתכוונו לעדות בשעת ראיה ולק"מ רק הש"ך שהוכיח בסק"ד שהרא"ש בסי' ג' מיירי ג"כ בישבו כולם לחתום אבל העיקר נראה דמיירי בסתם והא שהוצרך שם להגד' שיגיד בע"פ הוא מטעם שכתב התומים ע"ש) (היוצא מזה דאם נתבטל בדרך שנתבאר אין יכולין להגיד בפה כשהיו יחד בשעת ראיה אבל בסתם שטר אפי' ידעינן שהיו ביחד בשעת ראי' לא נפסל עדות הכשרים מהטעם שכתבתי:

שטר שנמסר וכו' והנה אי בעינן שמות של המוכר והלוקח או המלוה והלוה בשטר שהכשירו ע"י ע"מ משמע מדברי הפרישה סי' ס"ו דבעינן וכן כתבו התוס' ר"פ הנושא בכתובות ד"ה אליבא דב"נ ע"ש אמנם בהר"ן בפ"ק דקידושין משמע דרק בגיטין וקידושין בעינן שמו ושמה משום דבעינן ספירת דברים בגט וקידושין איתקש (לגט) משמע דבשאר שטרות לא בעינן: