נצח ישראל/ג
מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)
יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחט[ו]א, אבל יש לתת סיבה למה היה נמצא חטא העבודת גילולים יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב ב):
|
[תרגום: רב אשי עמד בשלשה מלכים (שאין להם חלק לעולם הבא במסכת סנהדרין), אמר למחר נפתח בחברינו (בלשון זלזול). בא מנשה נראה לו בחלום, (ואמר לו) חברך וחברי אביך אתה קורא לנו? מהיכן צריך לבצוע המוציא (את הלחם). אמר לו רב אשי אינני יודע. אמר לו לבצוע את הפת לא למדת, וחבריך אתה קורא לנו? אמר לו, למדני ומחר אדרוש זאת משמך בפרקנו (בלימוד). אמר לו מהמקום שמתקרם באפיה. אצר לו, מאחר שחכמת כל זאת, מה הסיבה שהלכת לעבוד עבודה זרה? אמר לו, אם היית שם, היית אוחז בשיפולי גלימתך (בכדי שהגלימה לא תפריע לך בריצה) ורץ אחרי. למחר אמר [רב אשי] נפתח בגדולים.] |
- "רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין. אתא בא מנשה איתחזי נראה מלשון חזיון ליה בחלמיה בחלומו: 'חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשרא המוציא?' אמר ליה: 'לא ידענא'. אמר ליה: 'למשרי המוציא לא גמירת למדת, וחברא קרית לן?' אמר ליה: 'אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא'. אמר ליה: 'מהיכי דקרים בשולא'. אמר ליה: 'מאחר דחכימת כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?' אמר ליה: 'אי הוית היית התם שם הוית נקיטת אוחז בשיפולי גלימא ורהטת ורצת אבתראי אחרי'. למחר אמר, נפתח ברבוותא בגדולים מלשון רב", עד כאן.
ורצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודת גילולים, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בהם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודת גילולים. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם, היו עובדים עבודת גילולים. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולי גלימא והיה אוחז בקצה גלימתו. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע, עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל אדרבא, אם יבוא לו מניעה, מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר עבודת גילולים, נקיטת אותו בידיך, כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודת [ה]גילולים, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשיפולי גלימ[ת]ך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, היא עבודת גילולים. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם[1].
ויש לדקדק, שאמר לו "מאחר דחכימת כולי האי", וכי חכמה גדולה יש בזה שאמר לו מהיכן שרו המוציא? ונראה, כי מפני שהיה רב אשי סובר, שהיו הראשונים טועים אחר העבודת גילולים מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת, איך בא מזה ריבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם, כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הריבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חילופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד.
ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי ריבוי ההתחלות יבואו ריבוי הנמצאים בעולם. וקושיא זאת הגדילו מאוד, עד שקצת חוקרים התירו ספק זה באמרם, כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאיתו שכל אחד, והשכל הזה משיג עצמו ומשיג עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הרבוי, והאריכו בדברים אלו. והם בעצמם סתרו הנחה זאת ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה עם קבלתם שהוא יתברך אחד, ואין זולתו, איך יושפע ממנו הריבוי. וכבר מצאתי לאיזה אנשים שקיבלו דעתם במה שאמרו בריבוי ההשתלשלות, והמשיכו על זה דברי תורה.
ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאיתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולק(ת) מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דמיון עבודת זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו - הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם.
אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הריבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד [נשפע ממנו דבר אחד], והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חילוף וריבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל.
וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כך היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש (פרקי דר"א פי"ב) באמרם על בריאת האשה "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב יח), ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כך לא היה עליו דין עלול. ולפיכך כאשר נברא ראשונה דבר אחד, יש כאן תוספת עליו מה שהוא השלמתו, כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה, ודבר זה הוא הריבוי, אשר הוא מצד המקבל.
וכבר מבואר [במדרש] בפרשת בראשית (בראשית רבה א ד):
- "העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו וגו'". רבי ברכיה אמר בזכות משה נברא העולם, שנאמר "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו". רבי חייא בשם רבי מתנא אומר בזכות ג' דברים נברא העולם; בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה. בזכות ביכורים, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא בכורים, דכתיב (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". בזכות חלה, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא חלה, דכתיב (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'". בזכות מעשרות, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא מעשרות, דכתיב (דברים יח, ד) "ראשית דגנך וגו'".
וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, ועל זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הריבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד, כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הריבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והריבוי בא מן השם יתברך לא בעניין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הריבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל.
ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלהים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגו מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא. וקאמר (ב"ר שם) 'בזכות התורה'. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז", כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחילה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה. וכאשר יש התחלה, אז נברא תוספת על הדבר שהוא התחלה, ולא נקרא זה ריבוי, אחר שנתחדש כאן מקבל.
ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא ראשית, כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיהו ב ג) "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, (לכך משה) הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו שני דברים, התורה ומשה. כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה. למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה.
ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה, כי בזכות שלשה דברים נברא העולם. ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות ראשית. אבל פירוש אלו שלש מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה: הביכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא ראשית אחד. והמעשר כאשר נגמר מלאכת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן ראשית. והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו שלוש מצות מחולקות; דהיינו ביכורים כאשר רואה תאנה שביכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך: כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקיבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו שלשה דברים, הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השני(ת) יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה הרכבה שכנית, רצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא הרכבה מזגית, שנתמזג(ה) ונתחבר(ה) יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד.
וכל מצוה ומצוה מאלו שלוש מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד. שהרי מצות ביכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לביכורים (משנה ביכורים ג א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי [הוא] (היא) נעשה ביכורים, ואין צריך שיהיה לו חיבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הביכורים, שאינם ראשית, ומכל מקום אין צריך כאן קיבוץ פירות כלל, כי הביכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חיבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חיבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאות[ה] החיבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חיבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצווה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות ביכורים תחילה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה.
ובמקום אחר פרשנו כי אלו שלשה ראשית נגד שלוש עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו "עולם השכלי", ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך "עולם האמצעי", ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חיבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קיבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם ריבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קיבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא "עולם הרכבה", ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד א): "אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה, כך כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי ביארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה, והבן אלו דברים מאוד מאוד.
ובכל חלק וחלק יש ראשית שהוא אל השם יתברך, והוא חלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאיתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו בזכות ביכורים, בזכות מעשר, בזכות חלה נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי, שיצא מן אשר הוא אחד הריבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו שלשה דברים, שהם ראשית נברא העולם. ורצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאיתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם, רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הריבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הריבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלהים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית". כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם ראשית, והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה, שהוא אל השם יתברך, נברא הכל.
אמנם אלו שלוש מצות הקדושות ביכורים, מעשר וחלה, יש עוד בעניינם, בסודם[2] המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצווה ראשונה, והיא מצות ביכורים, באה אל התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הביכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון, וזה שכתוב אצל ביכורים (דברים כו ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך". ועוד אמר "ראשית פרי האדמה, אשר נתת לי ה'". אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצווה זאת. אמנם מצות החלה מצד חיבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו. ולכך מצות החלה כאשר נתגלגל העיסה. ובכל אחד יש ראשית, ודבר זה אמת. ואז יתן ראשית אל השם יתברך. כי כבר אמרנו לך למעלה שהבריאה הוא מצד הראשית בלבד, שעל ידי הראשית ימצא הכל. ולפיכך בכל הויה בעצמו יש ראשית. ופירוש זה ברור מאוד, רק שאי אפשר לפרש אותו על עומקו, ובפרט בענין מצות החלה, שהיא על ידי קיבוץ וגלגול העיסה, שבשביל זה מתחייב לתת הראשית אל השם יתברך, כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, ימצא הכל. הרי לך דברי אמת ויושר, כי הריבוי בא בשביל הראשית, כמו שהתבאר לך למעלה.
ומפני כי רב אשי חשב, כי הדורות שהיו עובדים עבודת גילולים, היה זה מפני שלא היו יודעים איך יושפע מן השם יתברך שהוא אחד, הריבוי, ולכך היו חושבים כי אין ההתחלה אחת, ולכך עבדו עבודת גילולים. והשיב לו מנשה שאינו כך. ולפיכך אמר "מהיכן שרית המוציא". ולא ידע, והשיב לו מהיכן דקדים בישולו. דמאחר שמברך "המוציא לחם מן הארץ", ויש בלחם ראשית, והיינו אותו שקדם בישולו, הוא ראשית, יש לו לברך על זה 'המוציא', מפני שהוא ראשית והוא עיקר, ולכך יש לו לברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. ובזה הראה לו כי ידע תירוץ הקושיא, איך יבוא הריבוי מאיתו יתברך, דודאי הריבוי בא על ידי ראשית. לכך אין לומר, כי לכך היו עובדים עבודת גילולים, מפני שהיו אומרים כי מן אשר הוא אחד, לא יבוא הריבוי. כי יודעים דבר זה, כי מן האחד יבוא הריבוי, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר, "מאחר דחכמיתו כולי האי, וידעיתו סיבת השתלשלות הריבוי, למה פלחיתו לעבודה זרה?" ואמר ליה: אילו הוית התם, היה אצלך הטעות יותר, שהרי היה בך היצר הרע, ולכך נקיטת בשפולי גלימך בשינך לבטל המונע, ורהיטת בתרה, כמו שמבואר למעלה, והכל מבואר היטב.
ובפרט יצר הרע אחר עבודת גילולים. כי כבר התבאר בפרק שלפני זה, כי עניין היצר הרע שמגרה יותר בישראל, מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל השם יתברך, והם קרובים אליו, ובו דבקים. וזהו עצמו הסיבה שהיצר הרע מתגרה בהם לבטל זה, לטעם אשר התבאר למעלה, שיהיו דבקים בעבודת גילולים, שהוא הפך זה. ושני יצרים הם: האחד הוא יצר דערוה, והשני הוא יצר דעבודת גילולים, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות. יצרא דעבודת גילולים הוא שמגרה להיות נמשך אחר העבודת גילולים. ויצר הרע הזה במחשבת האדם, שהוא כח שכלי, מטעם אשר התבאר, מפני כי יש לישראל חיבור אל השם יתברך, ויצרא דעבודת גילולים הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר העבודת גילולים. וכפי המעלה אשר יש לאדם מצד כח השכלי, כך יש לאדם כח גופני בערך. ומעלה הזאת שיש לאדם גוף קדוש, אשר ראוי שיהיה לו חיבור אל כח השכלי שיש לאדם. ומפני זה עצמו, גם כן יצר הרע יש לו לבטל מעלה זאת, והוא מסית אותו ללכת אחר תאוותו בערוה, ודבר הוא ביטול קדושת האדם. כלל הדבר, כי אלו שני יצרים, יצרא דערוה ויצרא דעבודת גילולים, הוא לשני חלקי האדם: הגוף וכח השכלי, ועוד יתבאר (להלן פי"ב):